היהלום שבכתר: האיש שהפך את ריאל לאימפריה

אינטר, אתלטיקו, מילאן, יונייטד, בארסה, יובנטוס, צ'לסי, נבחרות, התאחדויות, מאמנים, כוכבי עבר, הווה ועתיד. כולם מיהרו להביע תנחומים ולהיפרד. אלפרדו די סטפאנו היה יותר מעוד כוכב. הוא היה תופעת טבע, סמל, האיש שהביא את בשורת הכדורגל לכל פינה מסביב לכדור. כי הוא היה היהלום בכתר של ריאל מדריד, זה שבזכותו הפך המועדון לנוצץ בעולם.

• אגדה שהייתה באמת: אלפרדו די סטפאנו הלך לעולמו בגיל 88

הרבה לפני שהיה מוכר בתור דון אלפרדו, די סטפאנו היה חלק מהקבוצה המלהיבה של ריבר פלייט ומגיבורי הזכיה של ארגנטינה בקופה אמריקה 1947. כשהגיע לקולומביה, מיונריוס הגדולה כבר נבנתה ופרחה סביבו. אלא שהפריצה שלו לתודעה העולמית, בעולם לא רווי בשידורים, הגיעה כמובן עם ההגעה לאירופה.

אפשר לדוש הלוך ושוב בסאגת ההעברה שלו לספרד. זה לא ישנה את העובדה שהוא הדמות שסביבה הוצתה מחדש היריבות הלוהטת ממילא בין מדריד לברצלונה. הוא היה השמן שנשפך על המדורה, הדלק שהגביר את הלהבות.

נסיבות החתימה, הליך הבוררות המפורסם, הלחצים מסביב – הספקולציות צפו מאז ועד היום, גם הקונספירציות. אלא שבשישים שנה האחרונות, ובמיוחד בתקופה בה עוד שיחק, די סטפאנו עצמו הקפיד על ארשת מלכותית וממלכתית. הוא ענה טוב מכולם על כר הדשא, ניפץ כל שיא אפשרי והיה הפנים האציליות שביקש נשיא ריאל מדריד, סנטיאגו ברנבאו, להציג לעולם.

די סטפאנו לא היה מסכה כוזבת או חותמת גומי. לא כל עוד היה שחקן בעצמו. הוא היה דומיננטי מחוץ למגרש כמו שהיה עליו. דעתן, עמוס בטחון, דורש ומקבל. על כר הדשא הוא היה הדבר הכי קרוב לאול-אראונד פלייר שנראה בכדורגל. ירד לאחור לקבל כדורים, חרך את האגף, הזין את החלוצים והוציא בעצמו לפועל. כל חבורה במדיה שיחק הייתה הקבוצה שלו – מקצועית ומנטלית – וגם הליגה הספרדית והכדורגל האירופאי הושפעו.

"כשהייתי ילד, אבא היה לוקח אותי והיינו נוסעים צפונה לראות את די סטפאנו", סיפר פעם קרוב משפחה שגדל בספרד. לא את ריאל מדריד, לא את ברצלונה, לא את הקלאסיקו – את די סטפאנו. הוא היה גיבור 5 הזכיות הראשונות והרצופות בגביע האלופות, כבש 7 שערים ב-5 גמרים יבשתיים (ברצף), היה 5 פעמים מלך השערים הספרדי, זכה פעמיים בכדור הזהב, קטף 8 אליפויות בעשור אחד וסיים את הקריירה עם 501 שערים רשמיים בממוצע של 0.73 למשחק. "העידן של די סטפאנו", כך כונתה תקופתו ככוכב הבלאנקוס. כך היא הורגשה גם בשאר היבשת.

"תודה שהפכת אותנו למועדון הכדורגל הכי גדול ואהוב בעולם", ספד לו נשיא ריאל מדריד הנוכחי, פלורנטינו פרס. "הוא לימד אותנו לתת את כל הלב עבור הסמל. הערכים של ריאל מדריד, אלה שבהם אנחנו גאים היום, היו הערכים שלו. עכשיו אנחנו אלה שצריכים לשמור על המורשת שהותיר לנו. הוא ליווה אותנו בכל הנקודות החשובות בהיסטוריה של המועדון".

במבט גלובלי יותר, יש משהו סמלי בזמן בו אלפרדו די סטפאנו הלך לעולמו. הוא לא זכה לשחק על הבמה הגדולה מכולם. הוא הספיק לראות כיצד ארצו המאמצת כשלה, אך פספס את ההישג החדש של מולדתו. ב-1950 ארגנטינה החרימה את גביע העולם. גם ארבע שנים לאחר מכן היא לא השתתפה. ב-1958, כשכבר היה בעל אזרחות ספרדית, נבחרתו החדשה לא עלתה. כשמקום אחד התפנה בשל בלאגן במוקדמות, ניסו הספרדים לטעון שיש להעניק להם את הכרטיס כדי לתת לו צ'אנס. בפיפ"א ענו שהוא כבר שיחק במדי שתי נבחרות (ארגנטינה וקולומביה) ושלחה את וויילס לפלייאוף מול ישראל. ב-1962, כשהיה כבר בן 35 וגדול שחקני תבל, הוא סייע לאדומים לעלות למונדיאל. ואז נפצע במשחק ההכנה הלפני-אחרון.

המאמן האגדי הלניו הררה, עוד מהגר ארגנטיני שהגיע לנבחרת אחרי אליפויות עם אתלטיקו ובארסה, לא הסכים להגיע לצ'ילה בלעדיו. אלפרדו די סטפאנו הפצוע קיבל מקום במשלחת ספרד למונדיאל 1962 והיה חלק אינטגרלי מהסגל. בלי לעלות על המגרש, בלי יכולת לדרוך על הקרקע המובטחת. והכל על אף שזה היה המשחק שלו. באותם ימים, הסביר אותו הררה, היה ברור מי הגדול מכולם: "פלה ניגן כמו כינור, די סטפאנו היה התזמורת כולה".