הנהגה תחת אש: הארדן במבחן באליפות העולם

מראיין: "מיהו שחקן הכדורסל החי הטוב ביותר בעולם כרגע?"
ג'יימס הארדן: "אני".

במילה אחת, קיבלתם את כל מה שאתם צריכים לדעת על ג'יימס הארדן. אפשר לקרוא לזה ביטחון עצמי, אפשר להגיד שהוא רק מנסה לסדר לעצמו פרסום והכרה. בכלל לא בטוח שהוא בעצמו מאמין במה שהוא אמר. בשורה התחתונה, הארדן הפך את עצמו תוך שנייה למושא לבדיחות, אבל גם לדיונים ושאלות: מה מקומו בין כוכבי ה-NBA, ויותר חשוב, מה מקומו בנבחרת ארה"ב שמגיעה לאליפות העולם בספרד?

בספורט האמריקני ובכדורסל בפרט, המספרים לא משקרים. ואם מסתכלים על הסטטיסטיקה של האיש והזקן מאז שהוא הגיע ליוסטון, אפשר להבין מאין נובעת האמונה שלו בעצמו. הארדן, משוחרר מכבליהם של קווין דוראנט וראסל ווסטברוק באוקלהומה סיטי, התגלה כסקורר שכמעט בלתי אפשרי לעצור, כפליימייקר שבכל רגע נתון עשוי להשתלט על המשחק. הוא קלע יותר מ-25 נקודות למשחק בכל אחת משתי העונות האחרונות, וחילק בערך 6 אסיסטים בכל ערב נתון. למעשה, הוא הפך בעונה שעברה לשחקן הראשון בהיסטוריה שלפני גיל 25 קולע 25 נקודות, מחלק 6 אסיסטים, מדייק ב-45 אחוזים מהשדה וב-36 אחוזים מעבר לקשת.

אבל כשאתה מכריז קבל עם ועדה שאתה הטוב בעולם, אתה מזמין אש. וכמו שהמספרים יכולים לנטות לטובתו, כך אפשר לשחק איתם ולטעון טענות אחרות לחלוטין, שמציגות את הגארד באור אחר. כזה, בו מתברר שהוא פשוט אובר-רייטד.

קחו למשל את נתוני איבודי הכדור שלו. רק שני שחקנים ב-NBA איבדו יותר פעמים בממוצע למשחק בעונה החולפת, ולפני שנתיים הוא ניצב לבדו במקום האחרון בקטגוריה הזו. הארדן פשוט חסר אחריות, נוטה לקחת סיכונים מיותרים בהתקפה וחושב רק אחרי שהוא מבצע.

קחו למשל את אחוזי הקליעה שלו: הארדן הפך לשחקן השני אי פעם שאחרי שישה משחקי פלייאוף (והדחה מול פורטלנד) זרק 130 פעמים ולא עבר את 40 האחוזים מהשדה. הגארד המזוקן לא קלעי טוב יותר מדוראנט או מבראיינט, אבל זה לא מפריע לו לזרוק יותר מהם ולהכריח זריקות. הנטייה שלו לכדרר שניות ארוכות, בלי להסתכל ימינה או שמאלה, ואז פשוט לטווח ממצב קשה, מסוגלת לשגע מאמנים ובעיקר את הצופים. גם במשחקי ההכנה של ארה"ב למונדובאסקט, הנתונים לא היו לצידו: הוא דייק רק ב-3 מ-16 זריקות לשלוש, ובסה"כ קלע ב-37 אחוזים מהשדה בלבד למרות שנבחרתו ניצחה ב-29 נקודות הפרש בממוצע. פיכסה.

קחו למשל את ההגנה שלו. זאת הנקודה הכי רעה שאפשר להדביק להארדן. בתור מי שמחשיב את עצמו לשחקן הטוב בעולם, פעמים רבות הוא הופך לנקודת החולשה של הקבוצה שלו בצד ההגנתי של הפרקט. נראה שזה פשוט לא מעניין אותו להשקיע לרדוף אחרי השחקן שלו, לעשות רוטציה הגנתית ראויה לשמה או אשכרה להזיז את הרגליים כדי להישאר לפני השחקן התוקף. ביוטיוב מתרוצץ קליפ של למעלה מ-11 דקות שמציג את הפאלטות של הארדן בצורה מביכה למדי.

על הנקודה האחרונה כדאי להתעכב. משחר ההיסטוריה של הכדור הכתום, השחקנים הגדולים ביותר הצטיינו בהגנה לא פחות מאשר בהתקפה. ביל ראסל חסם כל מה שהתקרב לטבעת, מייקל ג'ורדן הודה שהתואר האישי שריגש אותו יותר מכל היה תואר שחקן ההגנה המצטיין לשנת 1988. עד כה הארדן לא הפנים את זה, אבל אולי עם הנבחרת משהו יישתנה. "אני רוצה להיות הסטופר ההגנתי של הנבחרת", צוטט השבוע הארדן, אבל זה דבר שהרבה יותר קל להגיד מאשר לעשות, וחובת ההוכחה עליו.

למרות כל הבעיות הללו, מייק ששבסקי מגיע לספרד כאשר הארדן הוא כנראה הכוכב הכי גדול שיש לו בסגל. זה ממש לא היה התכנון המקורי: פול ג'ורג' שבר את רגלו בצורה מחרידה, ודוראנט החליט שלא מתאים לו להיפצע כך ולהיעדר מעונת ה-NBA. דריק רוז מתאושש מפציעה, וכך מוצא את עצמו הארדן בתור גבר האלפא של החבורה הצעירה מארצות הברית, אולי לצד סטף קרי.

מה זה אומר על הסיכויים של ארה"ב להמשיך לקטוף תארים בזירה הבינלאומית? לא מעט. כמבחינת כשרון נטו, אף נבחרת לא מדגדגת את האמריקנים, אפילו לא ספרד. אך בעשור הקודם כבר הוכח שהכשרון הזה לא בהכרח מספיק אם אין כימיה קבוצתית והנהגה, ואלה שני דברים שיש ספק גדול בנוגע ליכולת של הארדן לספק. כישורי ההנהגה שלו לוקים בחסר, והסיכוי שבכל רגע נתון הוא יהפוך למפלצת שלא מאפשרת לאף אחד אחר לגעת בכדור, עלול לערער על המרקם בסגל האדום-כחול-לבן.

בין 2000 ל-2006, ארה"ב לא זכתה באף טורניר - כוכבי ה-NBA הפסידו שתי אליפויות עולם וטורניר אולימפי אחד באתונה. המהפכה שעברה מאז על הנבחרת שלהם עבדה, ולפני שנתיים בלונדון הגיעה חבורה מגובשת וקטלנית בראשות לברון ג'יימס, קווין דוראנט, קובי בראיינט, כריס פול וכרמלו אנת'וני. על אותו סגל נמנה גם הארדן, אך הוא קיבל 9 דקות עלובות במשחק, כשהפער צמח למימדי ענק וששבסקי העניק מנוחה לכוכבים האמיתיים.

שנתיים עברו מאז, שנתיים בהן הארדן הפך לסופרסטאר במדי יוסטון. כעת הוא נזרק לקדמת הבמה, ועליו להוכיח את עצמו. אם ארה"ב תפסיד בספרד את התואר, הגארד יהיה נער הפוסטר של הכשלון. כי מי שמכנה את עצמו השחקן הטוב בעולם, לא יכול להרשות לעצמו דבר מלבד ניצחון.

אבל יכול להיות שאפילו הארדן לא מאמין במה שהוא אמר. הציטוט שפתח את הכתבה הועתק לאלפי ידיעות וכתבות בכלי התקשורת ברחבי העולם ועורר הדים. אבל עד לסיום אותו ראיון שהארדן העניק ל-ESPN, הוא בעצמו הספיק לשכוח את ההכרזה שלו או פשוט לשיר פזמון אחר. "עד שלא אשיג טבעת אליפות, אני לא יכול להגיד שום דבר" - כה אמר הארדן במשפט הסיכום שלו. מאוחר מדי.