"החברים צוחקים שאני אחד מהמכשירים בחדר הכושר"

ביום שבת, אם יפתח או ייכנס כמחליף, אלמוג כהן ירשום נקודת ציון יפה כשיערוך את הופעתו ה-100 בגרמניה, 73 מהן בבונדסליגה ו-27 בליגה השנייה. הקשר, שיצא בקיץ 2010 לנירנברג – בשורותיה שיחק שנתיים וחצי בליגה הבכירה בגרמניה, חזר בינואר 2013 להפועל ת"א וביולי של אותה שנה חתם באינגולשטאט – במדינה הוא משחק עד היום ואיתה רשם עליית ליגה ואף ענד את סרט הקפטן של הקבוצה הצנועה.

העונה, אלמוג כהן וקבוצתו במקום התשיעי, 9 נקודות מהקו האדום ו-9 מהמקום הרביעי, שמוביל בתום העונה למוקדמות ליגת האלופות. לכבוד המשחק ה-100 שמעבר לפינה, הקשר העניק ראיון מיוחד בו חזר עד לימיו הראשונים בגרמניה.

מה הזיכרון הראשון שלך מגרמניה?
"אני זוכר שקיבלתי חום כשנכנסתי לחדר ההלבשה. ראיתי ג'קוזי ענק, בריכת שחייה, אמבטיה עם חשמל וזרמים. באתי מהקופסא, שם השפופרת במקלחת לא הייתה מספיק טובה. כל אצטדיון זה 40-50 אלף צופים, המתחם מטורף. הרגשתי כמו תייר. כל משחק הייתי מסתכל על הקהל והיציעים, קיבלתי הלם".

אתה מתמודד עם הפיזיות בליגה שידועה כפיזית במיוחד ומוערך בגרמניה, אבל עבור צופה הספורט הישראלי אתה פחות זוכה לחשיפה. אף אחד לפניך לא הגיע להישג שלך. איך זה גורם לך להרגיש?
"כל שחקן רוצה לקבל את הפרסום ואת החוויה מהקהל. מצד שני, הגעתי לגיל ותחושה שהסיפוק מבחינת היכולות והמקום בו אני נמצא, זה הסיפוק הכי גדול. זה שלא הייתי בנבחרת גרם לריחוק. שיחקתי 45 דקות מול קרואטיה, וקיבלתי תגובות כמו שלא קיבלתי אחרי 60 דקות באליאנץ ארנה. לנבחרת יש משקל ולא הייתי בה הרבה זמן. אני מקבל מאנשי מקצוע כאן הרבה הערכה, כי אני בן אדם של עבודה קשה. אני מגיע למשקלים הכי גבוהים שאפשר, ומשפר את עצמי, כדי להיות לפחות בקטע של הכושר והפיזיות ברמה מעל. הרי יותר גבוה אני לא יכול להיות. יש שחקנים בקבוצה שחושבים שאני ישן בחדר כושר, אני שם לפני האימון ואחריו. צוחקים עליי, אומרים שאני אחד מהמכשירים במכון, הם תמיד רואים אותי שם".

ממבט ראשון אתה לא בדיוק עונה להגדרה של שחקן פיזי ומאיים. איך קיבלו אותך בנירנברג?
"בשנה הראשונה הייתי באמת קטן, ויחסית אליהם הייתי מאוד חלש. לקח לי הרבה זמן להגיע לכוח, לפיזיות ולרמה שבה הם נמצאים. הייתי צריך לעבוד מאוד קשה כדי להגיע לרמה בה הם כבר היו. בחצי השנה הראשונה הייתי מגיע עייף למשחקים כי לא עמדתי בקצב האימונים".

תספר על העונה הנוכחית. הקשר עם החברים לקבוצה, המאמן, האוהדים.
"זאת תקופה נהדרת של הקבוצה וגם שלי אישית. ניצחנו במחזור שעבר 0:3 את שאלקה ולמעשה הבטחנו הישארות בליגה, כל העיר באופוריה. היחסים עם המאמן מצויינים. הוא סומך עליי, נותן לי הרבה ביטחון. אני תמיד מצחיק את כולם בחדר ההלבשה, האווירה באמת אווירה כיפית ושמחה".

מבחינת השפה, איך הגרמנית שלך?
"מבין הכל. הדיבור טוב כי אני מדבר כל היום רק גרמנית. המאמן מדבר איתי רק גרמנית, בראיונות אני מדבר בגרמנית".

ספר לי על חוויה מצחיקה שקרתה לך בגרמניה?
"נסעתי בנירנברג, ויש עיר שכנה שנקראת "פירט". הלכתי ברחוב ושאלתי אישה מבוגרת בגרמנית איפה זה, אמרה שלא יודעת. ככה המשכתי ועברתי איזה 10 אנשים. בסוף הגעתי לאיזה בחור ושאלתי אותו באנגלית כי חשבתי שהגרמנית שלי כנראה לא משהו, ואז הראיתי לו על נייר. הוא הסתכל עלי ואמר כזה "אה.... פוררט!" עם המבטא הגרמני. כאילו מה, לא הבנת כשאמרתי את זה קצת שונה? זה היה קטע מצחיק, הסתלבטו עלי בקבוצה. אצל הגרמנים אם אתה לא מדייק על המילימטר בהגיה של המילה, זה כאילו אמרת להם משהו בסינית".

מה הרגע הכי קשה שלך בתקופה בגרמניה?
"הרגע הכי קשה היה כששברתי את הרגל. זה היה אחרי העונה הראשונה באינגולשטאט, הייתי הקפטן, שבוע לפני פתיחת העונה שיחקנו מול רד בול זלצבורג. 15 דקות מהפתיחה זה קרה. ראיתי מסך שחור, אחרי שעתיים וחצי הייתי אחרי ניתוח, והרגל מתחממת כי יש לך פלטינות שם. התקשרתי בוכה לאשתי ואמא שלי. זה היה סיוט, כל העבודה הקשה ירדה לטמיון. קשה להבין את זה, לפני כן לא עברתי ניתוח או פציעה קשה. אתה מקבל תובנות מחוויה כזו. פספסתי את כל העונה, חזרתי 2 מחזורים לסיום. במחזור אחרון שיחקתי והיינו חייבים ניצחון, נכנסתי ב-1:1, ניצחנו וזו הייתה סגירת מעגל. הייתי גאה בעצמי על הדרך שעברתי".

איך אתה רואה את ההבדלים בין ישראל לגרמניה?
"פה כולם מאוד מנומסים. אתה הולך ברחוב, כל אחד שיוצר איתך קשר עין אתה אומר לו "בוקר טוב, ערב טוב". אותו הדבר בסופר מרקט, בכל מקום. אם יהיה רמזור ירוק 4 שניות והראשון בתור לא זז, אף אחד לא יחשוב בכלל לצפור. בקטעים האלה זה שונה מהארץ".

מה לגבי היחס של האוהדים? בארץ יכולים לעצור אותך ברחוב ולשאול כמה אתה מרוויח.. בגרמניה נותנים יותר ספייס?
כן, בקטעים האלה בארץ זה באמת מיוחד. אני עולה על מונית בישראל, ברגע שהנהג מזהה אותי, תוך דקה הוא כבר אומר משהו כמו "אלמוג כהן, אתה משחק בגרמניה. בטח אתה עושה ים כסף". מצד שני זה גם מה שיפה בארץ. אתה עולה על מונית בגרמניה, הוא אומר לי "אני גאה בך על העבודה הקשה, על איך שאתה מציג את עצמך במגרש", כל מיני ביטויים מנומסים. אגב, בארץ לא יצא שהפריעו לי במסעדה או משהו כזה. ביקשו יפה, ואני תמיד נהנה להצטלם ולחתום. בתור ילד אני זוכר כמה הערצתי שחקנים, והייתי בדיוק ככה: מחכה לפגוש שחקן שאני אוהב ומבחינתי תמונה איתו הייתה עושה אותי מאושר, אז היום כשאני נמצא בצד של השחקן, זה הכיף שלי כשילדים מבקשים תמונה איתי, עושה את זה באהבה. אני יודע שאם אני משקיע כמה שניות מהזמן שלי, שזה כלום, זה עושה טוב לילד או לכל אוהד אחר, וזה מבחינתי חשוב מאוד, זה חלק מהחוויה: ברכות ליום הולדת, סירטונים שאני מצלם ומקדיש".

ספר קצת על גל, אשתך. איך היא מסתדרת בגרמניה? מה החלק שלה בהצלחה שלך?
"היא מוותרת על המון דברים שלה. היא הכל בשבילי. דואגת להכל, לתזונה נכונה, מכינה ומסדרת. הכל מושלם, לא יכול להגיד שיש משהו שאני רוצה ואין בה. כשחלמתי בתור ילד על האישה של חיי, דמיינתי את גל. אנחנו כאן עם 2 ילדים קטנים, ומלבד ביקורים מדי פעם של המשפחה שלה או שלי, כמעט ואין לה קשר עם חברות וחברים. אין לי מילים לבטא בכלל את ההערכה שלי כלפיה. הכל מלמעלה, הקב"ה מכוון הכל כמו שאני תמיד אומר. בלי גל לא הייתי מגיע למקום בו אני נמצא היום".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד 5 שנים? נשאר בגרמניה, באירופה, או שקורץ לך לחזור לארץ?
אני נמצא בשיא הקריירה שלי. טוב לי, אני מאושר באינגולשטאט. להגיד שאשאר כאן בחמש שנים הקרובות? הלוואי. בחיים למדתי שאסור לצאת בהצהרות, והקב"ה מכוון אותי, ולכל מקום בו אגיע אני יודע שיהיה לי טוב. חזרה לארץ לא עומדת על הפרק, אבל כמו שאמרתי, בחיים הכל יכול לקרות. כל עוד זה תלוי בי אני כאן, חי את החלום. לא רוצה לראות את עצמי מחוץ לבונדסליגה, בעזרת השם אשאר כאן עוד זמן רב".

אם לא היית שחקן כדורגל, מה היית רוצה להיות?
"אם לא הייתי כדורגלן הייתי בוודאות הולך על איגרוף. מגיל קטן אני אוהב את זה, עד היום יש לי פעם בשבוע אימון איגרוף. מאוד אוהב את זה".

לסיום, בוא נדבר רגע על מכבי נתניה. המועדון נמצא על סף פירוק, איך זה גורם לך להרגיש? בכל זאת הבית שלך בישראל.
"כואב לי. נתניה זו המשפחה שלי, עברנו כולנו מב"ש לשם בגיל צעיר. המועדון הזה תרם לי ועשה בשבילי כ"כ הרבה. פשוט כואב לי, מועדון בסדר גודל כזה שקשור אלי אישית, לא מצליח להתנהל בצורה נורמלית, אנשים הבטיחו הבטחות ונעלמו. התקופה של דניאל יאמר הייתה תקופה נהדרת. שכשאני נזכר במה עשו לו, ואיך שגרמו לו לעזוב. זה עצוב לי. מישהו כמו יאמר היה צריך להיות תושב של כבוד בעיר עד היום, מלך העיר".