פטריק אובינה ופיליפ קאלו, שחקניה הניגרים של מ.כ חולון, הם צמד הזרים הוותיק ביותר בספורט הישראלי (15 ו-12 שנים, בהתאמה). הם לא היססו לרגע בפרוץ המלחמה, ונשארו כאן בישראל (ואף שכנעו גם את הזר הבלארוסי ולד ברילוב להישאר עימם). הם כבר חוו לאורך השנים תקופות ביטחוניות מורכבות, אבל הפעם הם מבינים שמדובר במשהו שונה, ובריאיון משותף הם פותחים את הלב ומעבירים מסרים מרגשים, ואף מצהירים - שאם הדבר היה אפשרי - הם היו נרתמים בחזית למאמץ המלחמתי לצד חיילנו.
"כן, אני כבר 15 שנה בישראל, כנראה השחקן הזר הוותיק ביותר, ולפני שאני מעביר את המסר שלי - שיהיה ברור, לרגע, לא עלתה בי המחשבה אפילו לקום ולעזוב", אמר אובינה, שמלבד תקופה קצרצרה ששיחק במכבי קריית מוצקין, רשם כמעט עשור וחצי של משחק במדי חולון. "מה שמרסק לי את הלב - זה לראות את האנשים כאן. אנשים טובים, אנשים שמחים, אנשים חמים, שהלב שלהם נשבר בעקבות מה שקרה באותה שבת נוראית. זו טרגדיה בלתי ניתנת לתפישה, וליבי ותפילותיי עם המשפחות שאיבדו את היקרים שלהם, עם החטופים, עם החיילים, עם כל תושבי מדינת ישראל. אני מתפלל שאנחנו ננצח, ומדגיש - אנחנו ננצח!".
אובינה ממשיך: "אני לא מוצא את המילה על הרוע של החמאס, לרצוח אזרחים, ילדים, נשים? לחלל גופות? לכל אלו שעשו את זה אני מאחל להם להגיע לגיהינום. הם לא בני אדם. זה ממלא אותי בצער. להשתמש בצמד מילים 'לא הומניים', זה בלשון המעטה. אתה יודע, זה כל כך אבסורדי לומר, שהתרגלנו לכל הטילים שנורים לישראל. זה מצב רע. אני חווה את זה לאורך השנים. אני לא פוחד. אני לא בהיסטריה. אני מרגיש חזק ובטוח, וסומך על הצבא שלנו, אבל כואב לי בעיקר על הילדים שגדלים כאן במציאות הזו".
כשנשאל אם היה מתייצב להילחם, אמר: "אמרתי בבדיחות, שאם היה מתאפשר והיו נותנים לי נשק, לא הייתי מהסס. זה כנראה בלתי אפשרי, ולכן אני מניף בגאווה את דגל ישראל ותומך בכל ליבי במדינת ישראל, במשפחות החטופים, בחיילים ובכל האנשים היקרים שגרמו לי להרגיש כאן מאושר. רצוי. זה כאב, ואני לא מבין למה הגיע המצב הזה. האיום הזה. ישראל יקרה לי ואני בכל ליבי איתה. אנחנו צריכים להיות יחד, ואני נושא תפילה שאנחנו ננצח, כי יש פה צד טוב, ויש את הצד אכזרי שעושה רע לכולם, כולל לתושבים שלו בעזה".
פיליפ קאלו (12 שנים בישראל, כולם מלבד עונה אחת ברחובות - עושה בחולון): "אני אחלק את הדברים - לגבי אותה שבת שחורה - המילה טרגדיה לא מתארת את עומק הזעזוע מהאירוע הנורא. כאב ענק, ואני כואב את כאב המשפחות. אני מתקשה לעכל, ולהסתכל על תמונות והסרטונים ועל כל מה שהתחולל שם - זה מחריד. זה רוע חסר תקנה. אני אנצל את ההזדמנות לשלוח את תנחומיי, מעומק ליבי, ולא רק ממני - אלא גם המשפחות שלנו בניגריה שמזועזעות - שולח חיבוק, תנחומים, ומתפלל שהמשפחות שנפגעו ימצאו את הכוחות לקום מחדש ולעמוד על הרגליים. לא להישבר - להיות חזקים ולהיבנות מחדש. זו תהיה העוצמה של מדינת ישראל".
קאלו מוסיף: "לגבי התחושות האישיות, אני בישראל תקופה ארוכה, חלק משמעותי מהחיים שלי. עברתי כאן קצת, אבל זה בהחלט מצב שונה. בהתחלה הייתי בסטרס, אבל כמו פטריק - אני לא מפחד מכלום. אני אומר, שישראל ללא ספק תנצח במלחמה הזו שנכפתה עליה. אני עומד לצד ישראל ותומך בה בגאווה. אני מחזק את החיילים. שמעתי מה שפטריק אמר, וגם מבחינתי, אם היה אפשרי - הייתי הולך לחזית ברגע זה. לעזור לחיילים, לחזק, גם אם לא להילחם - לתמוך בהם. איפה שאתבקש ואוכל לבוא ולעזור - אני רואה בזה זכות. אני עומד לצאת ישראל, ומאוד רוצה להישאר כאן לעוד הרבה שנים. כך שגם ההחלטה מבחינתי, מבחינתנו, להישאר היא טבעית. חולון זה הבית שלנו, זה המשפחה שלנו.
"נכון שהתחושות לא קלות במצב כזה לא נורמלי - כי השגרה נעצרה. זה עצר את מה שאני אוהב לעשות, להתאמן, לשחק. אנחנו חולקים את הרגעים האלו יחד - כשיש אזעקות, אנחנו כמובן הולכים למקלט. אנחנו באמת בסדר - הודות להמון תמיכה מאנשי חולון, מכולם, בשיחות, בחיבוק. הם מרגיעים שצריך - גורמים לנו להישאר בטוחים בעצמנו. יש לי הרבה שיחות עם בראל לנציאנו, שמעדכן ודואג. גם עם טוביה יוגב ומשה מיכאלי, ראשי המועדון. כנראה שזה לא מיקרי שכל הזרים בחולון החליטו להישאר כאן בישראל, כי זו משפחה שתומכת גם בזמנים הטובים וגם בזמנים הרעים. זכות גדולה לעמוד ולתמוך בישראל. אנחנו ננצח - ומקווה שאחר כך יבוא שלום".