הדרבי כבר מאחוריי. אני יושב, חושב, מנסה לעכל, להבין, לשים את האצבע על מה בדיוק קרה במשחק הזה. אז מה בעצם התרחש שם בבלומפילד? מכבי ת"א ניצחה, בזה אין לאף אחד ספק ועשתה זאת בצורה הכי "הפועל" שיש, 0:1 קטן מפנדל גבולי, כשגיבור הניצחון הוא לא אחר מאשר השוער, תוך כדי בונקר מתוגבר בחצי השני שכלל נפילות חוזרות ונשנות, כשהאחרונה שבהן, של מוסא קונאטה, הובילה לכרטיסים האדומים המאוחרים שבסופו של דבר הביכו את המורחקים.
מלבד האירועים האלה, נדמה לי שבדרבי הזה קרה משהו הרבה יותר גדול מניצחון צהוב אחרי ארבע שנים. טוב, אתם כבר יודעים. אני די בטוח שזה מקרי אבל אי אפשר להתעלם מהסמליות, שלפני המשחק נערך מבצע איסוף בקבוקים ופחיות למען אחד מאוהדי הפועל שסובל ממחלה כלשהי. אני לא רומז חלילה שהשתמשו במבצע הזה כדי לדשן את הרחבה שמתחת לשער חמש, אבל יכול להיות שמישהו תכנן את ה"מחאה" הזאת ומשיח רק סיפק לו את הטריגר?
מה שקרה בבלומפילד לא היה מקרה אלימות רגיל שרואים במגרשי הכדורגל ביום יום, זו הייתה התפרצות זעם של ציבור, כלפי כל מי שנקרה בדרכו. אלה לא היו רק ה"אולטראס" שהציבור כל כך אוהב להשמיץ, בצדק לעיתים ולפעמים לא. אלה היו גברים נשים וילדים שרובם באקט הזריקה של מוט דגל או מזון מסוג כזה או אחר, לאו דווקא ניסו לפגוע בשופט, בשחקני מכבי או באחד השוטרים שהשקיפו לעבר היציע מהדשא. הם פשוט זרקו את כל מה שיש להם בלב. על כל מה שיש.
קודם כל על הכדורגל. על הניהול הכושל, ההתנהלות המבזה, על בעלי בית שהולכים ראש בראש עם הקהל ומנותקים לחלוטין מהמציאות, על חוסר האכפתיות של הגיבורים שלנו שלא לוקחים בשתי ידיים את ההזדמנות הנפלאה שהם קיבלו, על הענן השחור שמרחף מעל טוהר הענף. טוהר הענף, עלק. הצחקתי את עצמי, בכדורגל הישראלי יש אולי בזיק קטן של טוהר בתוך ים של לכלוך.
אבל זה לא רק הכדורגל. הזעם שהתפרץ משער חמש נבע משיכרון הכוח בו מצוי הציבור הישראלי בכלל, והתל אביבי בפרט. המחאות שצצו לאחרונה בארץ נתנו להמונים איזושהי תחושה של עליונות, תחושה שהכל מותר. תחושה שהכוח, שעד כה היה ברשות העשירים והפוליטיקאים בלבד חזר לעם ואם משהו לא ממש נראה לנו, נעמוד על שתי הרגליים האחוריות ונצעק "לא עוד". לא עוד לגחמות שיפוט כאלו או אחרות, לא עוד להפקעת מחירים, לא עוד לקשרים הדוקים בין הון ושלטון, לא עוד לשחיתות, פשוט לא עוד.
המעשים הללו ראויים לכל גינוי אפשרי, אבל אם נעמיק מעט, נוכל לקבל, או לפחות לנסות ולהבין את המניעים לתגובה הכה קיצונית. מכל רחבי הגלובוס אנו עדים למחאות חברתיות בנושאים שונים, החל ממחאה קטנה כביכול על מחיר קופסת קוטג', ועד למלחמה קיומית על דמוקרטיה ברחבי העולם הערבי. המשותף לכל המחאות האלו הן שכולן הצליחו. אבל מה קורה כשהמחאה לא מניבה פירות? שאותו בעלים מנותק ממשיך בדרכו ולא נכנע למציאות.
עושה רושם שלקהל האדום נמאס לשחק יפה והוא מוכן ללכלך את ידיו, ולא פחות חשוב מכך, ללכלך את שם המועדון שאותו הם כל כך אוהבים, בכדי לגרש את האיש שכולם אוהבים לשנוא. מה איכפת להם שבדרך נרמסים רבים מהערכים בהם כולנו מאמינים? זה לא משנה, הם אומרים, אנחנו מוחים! ובמחאה כמו במלחמה, אין חוקים, הכל כשר, כי כולנו ביחד. כולנו אחד.
ההרגשה הראשונה שחשתי בזמן שמאות מוטות הושלכו אל הדשא היתה תחושה של גועל, שהקרקע שהחזיקה אותי במשך כל כך הרבה שנים נשמטה מתחת לרגליי ושהקבוצה שלי עברה צד לצד האפל בו האלימות שולטת והמטרה העיקרית היא לפגוע, לא משנה במי.
אחרי לילה של מחשבות והרהורים, התחושה הזאת חלפה ברובה ופינתה את מקומה לדאגה עמוקה. דאגה עמוקה לעתיד הכדורגל והספורט הישראלי בכלל. המצב של העם והמדינה שלנו כל כך רקוב, כך שכל מילת ביקורת שנאמרת ונכתבת נעשית ללא כל מחשבה רחבה, אלא בצורה מיידית ועכשווית. אף אחד לא טורח לשאול את עצמו מדוע קהל שנחשב לנאור יחסית עשה לפתע פניית פרסה ובחר באלימות כדרך פעולה. הרי ראשי הכדורגל וההתאחדות חפים מטעויות ונקיים מכל התנהלות בלתי אינטרסנטית... בדיוק כמו הממשלה שלנו, שהיא הרי הממשלה השישית בטיבה באירופה, לא?