אין ספק שבית"ר ירושלים נמצאת במגמת עליה. מאז שאלי כהן הצטרף לקבוצה יש שיפור בלתי רגיל והניצחון אמש 1:2 על בני יהודה הוא עוד הוכחה לכך. הגעתו של כהן לבית וגן הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לבית"ר השנה. ההיררכיה מאוד ברורה והמנהיגות של כהן בולטת - אלה שני המרכיבים החשובים בהתאוששות. כהן מצליח לשלב בין הפן הסמכותי שלו ומצד שני יודע גם להרפות שצריך ונותן את העידוד והשקט הדרושים. השחקנים החלו להבין שעכשיו רק הטובים ביותר ישחקו והם יצטרכו לשדרג את רמת המחויבות שלהם. פתאום אין יותר פצועים באימונים. כולם משקיעים.
העובדה שבית"ר הרוויחה עוד משחק בית (4) ואילו ב"ש תארח רק 3 משחקים בווסרמיל לא אמורה לשנות הרבה. במאבקי תחתית כל כך טעונים, המתח והלחץ גדולים ואין חשיבות רצינית כל כך לביתיות. כל אלה שנלחמות על חייהן בליגה צריכות עכשיו את השקט הנפשי. אני יודע, זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל השחקנים זקוקים לביטחון ורוגע. אלה שני הפרמטרים שיכריעו את גורל העונה, כי לדעתי כל קבוצות התחתית שוות ברמתן מבחינת הרכב השחקנים.
עכשיו מתחילים מאפס. זאת ליגה של 7 מחזורים. גם הפועל פ"ת, שכנראה כבר ירדה, מתכוונת לעשות חיים קשים לכל יריבה עד סיום העונה. כל המפגשים יהיו שקולים מאוד כי אין הבדלים כמעט בין מקומות 9 ל-16. כמו שמכבי פ"ת הייתה בתקופה לא טובה, לא אתפלא אם היא תחזור למסלול הניצחונות. אין חשיבות גדולה לכך ששחקני מכבי פ"ת לא מורגלים למאבקים בחלק התחתון. שחקני הפועל ק"ש ידעו להתמודד עם מאבקי צמרת עד העונה? ממש לא והנה הם לוקחים אליפות. זה יותר עניין של אופי. הלחץ והמתח קיימים אצל כולם בלי יוצא מהכלל.
אני לא יודע אם שיטת הפלייאוף צריכה להישאר גם בשנים הקרובות, אבל בהחלט צריך לקחת אותה בחשבון. שיטת הקיזוז למשל, שרבים ביקרו אותה, הוכיחה את עצמה מבחינת המתח על התואר והמלחמה נגד הירידה. אלופה אומנם כבר יש לנו, אבל שאר הקבוצות ממקומות 2 עד 8 יכולות להתמודד על הכרטיסים לאירופה וזה יוצר מתח. גם רמה"ש, שפתחה נהדר את העונה, נמצאת רק בפלוס 7 נקודות מהקו האדום ועדיין מסובכת. רוב קבוצות התחתית יצטרכו להשיג נקודות וזה ייצור עניין בלתי רגיל עד לסיום, לפחות זאת התקווה שלנו.
בתום 30 מחזורים שני דברים ראויים לציון. האחת היא הריצה של קרית שמונה. החבורה של רן בן שמעון בדרך לזכות באליפות הכי גדולה שיכולה להיות, אפילו מרשימה יותר מבני יהודה מודל 89/90 משתי סיבות עיקריות: 1. לבני יהודה של אז היה ניסיון רב יותר בליגה הבכירה בניגוד לק"ש. 2. לפני 20 שנה לא היו הבדלים בתקציבים כמו שקיימים היום. ק"ש שיחקה כתלכיד ומבלי להמעיט מערכם של השחקנים, אף אחד מהם לא בלט יתר על המידה. לכן ההישג של רן בן שמעון ענק ומגיע לו כל הקרדיט על התואר הצפוי.
נקודה נוספת היא החולשה של הגדולות שבלטה בצורה דרמטית וכמעט בלתי מוסברת. נכון שעזבו מספר שחקני מפתח, במיוחד אצל הפועל ת"א ומכבי חיפה, אבל הקריסה שלהן לא הייתה צפויה ואף אחד לא דמיין ששתי התל אביביות וחיפה יהיו כל כך חלשות. לגבי העתיד? אני לא יודע אם הגדולות יתחזקו בקיץ, אבל קשה לראות אותן קורסות כמו העונה. קרית שמונה אולי תהיה בצמרת גם בעונה הבאה (איזי שרצקי הבטיח מקומות 1-3), אבל קשה לי להאמין שהיא תחגוג גם במאי 2013.