לפני כשבועיים בתום אימון הבוקר החליטו במכבי ת"א לפנק את הזרים בכרטיסים למפגש של האחות מהכדורסל מול פרוקום סופוט מהיורוליג. סטיב גורי, גונסלו גרסיה ורוברט ארנשאו התייצבו בהיכל נוקיה ונהנו מהצגת כדורסל. וינסנט אניימה הודה על ההצעה אבל דחה אותה בנימוס. זה לא שהוא מפחד להיות מזוהה לחלוטין עם הצבע הצהוב ולהיראות בהיכל, אלא בגלל שהשוער הניגרי מעדיף להיות בבית עם המשפחה שהגיעה מצרפת, מופנם כפי שהוא מאז שחזר לגלגול החדש שלו בישראל.
מבינים יותר מאוסקר ואבוקסיס? היכנסו לבחור את ההרכבים שלכם לדרבי
אניימה עבר עונה בצרפת כשהמילה חישול תתאר אותה בצורה הטובה ביותר. ומדובר באחד שהיה גיבור על במועדון שלו, הפועל ת"א, הרגיש שהכל כאן מעט קטן עליו ופרש כנפיים וטס לצרפת. זו היתה בחירה נוראית בקבוצה עם שוער ראשון חזק, אי הסתגלות וקבלת הזדמנויות מזערית שהחזירו הנה את אותו שוער אבל בגירסה קצת שונה.
במכבי תל אביב מתארים אישיות שהחיוך שלה תמיד מרוח על השפתיים. החתול הניגרי יעבור אחד אחד לפני האימון, שחקן, אפסנאי ומנהל בכיר ויגיד לו בוקר טוב, אבל כך זה יתחיל ובזה יסתיים. אניימה בצהוב הוא לא סחבק, לא חבר ולא סמל. הוא איש מקצוע נטו. היחיד שהוא נוטה לשוחח איתו הוא אלירן עטר, שהיה מאלו שקלטו אותו שהגיע לארץ לקבוצתו הראשונה, בני יהודה. לשניים יש שפה משותפת משלהם ועיקרה הוא עקיצות והקנטות חבריות אחד כלפי השני.
כלפי חוץ לפחות, מהתקופה שלו בצד האדום, נראה היה כי השוער הוא מנהיג חברתי במגרש ובחדר ההלבשה, זה שנותן את הטון בקבוצה ומהווה חיקוי ומודל לשחקנים הצעירים. בהפועל הרי הגדירו אותו כחצי קבוצה, ולא התכוונו רק ליכולות הנדירות בשער.
לאיש במכבי ת"א לא תהיה מילה רעה להגיד על אניימה. הם לא קיבלו את אניימה הכריזמתי של הפועל, אך הם יודעים שזה לא מגיע ממקום רע אלא בעיקר מהאופי שלו, שלא נותן לו להיפתח יותר מדי לאנשים שהוא לא מכיר.
כשזה מגיע לדשא תיאור "המופנם" נראה כמעט קוטבי. שם אניימה מכיר מצוין את החברים שלו ושחקנים מתארים זאת באופן הכי פשוט: "כשאתה יוצא קדימה אתה יודע שוינסנט יידע בדיוק לאן אתה רץ ושהכדור שלו תמיד יימצא ראש או רגל צהובים, גם אם אתה לא תמיד תדע לאן אתה רץ, הוא כבר יידע. התחושה היא שהוא מכיר כל תנועה שלנו".
תוסיפו לכך את משחק הרגל הנדיר שלו, הרבה שקט ברחבה ותבינו שמכבי ת"א קנתה חבילה בטוחה של שוער שהוא הרבה יותר מעוד שחקן על המגרש. בשבוע שעבר אניימה, הטיפוס שמופיע על הדשא, החליט להראות לאחד מעוזרי המאמן דומינגו מוראן מאיפה משתין הדג והעמיד על קן ה-11 עשרה כדורים. אחד-אחד מהם הגיעו היישר לרגליים של מוראן, ימין ושמאל לסירוגין מבלי שהוא אפילו היה צריך לזוז ממקומו".
אבל שהצבע הירוק של הדשא נעלם מספרים על אניימה האדם שנמצא בעולם משל עצמו. על האוטובוס הוא בדרך כלל עם אוזניות על האוזניים, גם לחדר הכושר הוא מקפיד להגיע לבדו לפני כל אימון, ומתבודד על המכשירים. היחיד שמתקשר איתו שם הוא סטיב גורי והשניים נוהגים לעצור את האימון בחדר הכושר בעיקר כדי לרקוד קצת יחד. תמונה סוריאליסטית של שני אפריקאים ענקיים עם חוש קצב לא משהו אבל עם הרבה כוונה טובה...
גבי בורשטיין היה מאמן השוערים של אניימה בהפועל ת"א, ומאלו שחדרו לנפשו. גם בצרפת מספר בורשטיין על שוער שהסתיר מה שקורה בחוץ, אבל מבפנים אכל את עצמו. לאורך כל התקופה הקשה שהייתה לו כשישב על הספסל ולא ראה מגרש הוא לא הפסיק לחייך ולאנשים שם היה קשה להבין זאת. במשחק היחיד שהוא פתח בליגת אלופות נגד אינטר הוא ירד לכדור מ-35 מטרים כמו תמיד עם חיוך. "היו שם אנשים שלא הבינו למה, היה מוזר להם החיוך הזה. תרבותית אולי זה סימל להם משהו אחר, שהיה קשה להם לראות, אבל זה וינסנט. בארץ היו כאלה שחשבו שזה מעיד על חוסר רצינות שלו אבל אני יכול להגיד שזה השוער הכי טוב שהגיע לארץ ואני באמת חושב שהוא גדול על הליגה שלנו", אמר בורשטיין.
בורשטיין לא חושב שהחזרה לארץ היא סוג של כניעה מצד השוער בנוגע לחלום האירופי וההתקדמות בקריירה: "המטרה שלו היא קודם כל להתקדם ולתת הכל על המגרש כדי לחזור לאירופה, הוא נמצא פה לשנה אבל מבחינתו המטרה היא לחזור לצרפת ולהשתלב שוב. לא הרבה יודעים אבל בקיץ הייתה לו הצעה מקבוצה אחרת בליגה הצרפתית, הסכומים שאותם ביקשה ליל היו גבוהים מדי וכשוינסנט ידע שחלון ההעברות אוטוטו נסגר והאופציה היחידה שלו הייתה מכבי הוא הסכים לחזור לארץ".
החזרה דווקא למכבי נתפסה אצל אוהדי הפועל ת"א כסוג של בגידה. לאלו מהם שהיה את הפלאפון של אניימה או המייל שלחו אליו בקשות ותחנונים שיהיה בכל מקום רק לא בצבע הצהוב. הזכרון ממנו היה כל כך טהור מבחינתם, כה טרי מעונות קסומות ופתאום זה התהפך ב-180 מעלות. "זו היתה תקופה מדהימה, קבוצה שחוזרת על עצמה פעם בדור. והאוהדים של הפועל ראו בוינסנט סוג של סמל, הוא היה מחובר לאוהדים ותמיד עצר ושוחח עימם אחרי אימונים ומשחקים, אבל אני לא חושב שהוא ראה את עצמו, או החשיב עצמו כסמל בהפועל", מספר שחקן שהיה עם השוער בתקופת גוטמן.
גם בורשטיין מספר שאניימה ממש לא החשיב את עצמו לסמל אדום ולכן גם לא היתה לו בעיה ללבוש צהוב: "צחקנו על זה שבטח הקהל של הפועל יכין לו קבלת פנים מיוחדת אבל אני לא חושב שזה ישפיע עליו יותר מדי, הוא אמנם מאוד מכבד אותם אבל בשום שלב לא דיבר על עצמו כעל סמל אדום".
בורשטיין גם יודע שהסיכוי שאניימה יגרר לפרובוקציות קטן עד לא קיים: "המקסימום מבחינתו זה לתת את סימן ההיכר שלו- החיוך".
ולפני סיום, למאמן השוערים יש סוד עבור אוהדי מכבי ת"א. לטענתו, הדרך היחידה לגלות אם מכבי תנצח או לא היום היא "אם אניימה יחייך מחר בפעם הראשונה שהוא יעלה לדשא - מכבי תנצח. אם לא, אז התשובה ברורה. זאת שיטה בדוקה מהימים שאימנתי אותו, בכל זאת כשמדובר בוינסנט החיוך זה הכל".