ב-11 במאי 2010, אחרי שחוויתי כמעט 30 שנה בתפקיד הזנב של ארבע הגדולות רצתי עם אבי, מהר מהר, לעבר שער 2 ברמת גן. כבר עמדתי לאחר לגמר הגביע מול בני יהודה - ומי חלם אז על ערן זהבי ודאבל שיבואו עוד כמה ימים. בכל אופן, מאיזושהי סיבה, קפאתי באמצע השביל המעגלי. סביבי המון אדום בכמות לא מציאותית. אני חושב שהיו שם בערך 25 אלף אדומים באותו ערב מופלא של גילי ורמוט. איך זה? אנחנו מיעוט, חשבתי, קטנים, גונבים אחד אפס. השנה התפוצצנו, אבל האליפות כבר ברחה ובאנו לקחת רק את תואר הכבוד.
עברו כמה ימים, רכבנו על הכתפיים מחוץ לבלומפילד-זה-הבית והצעקה הידהדה: לא עוד זנב לאריות. זו הזמן שלנו. אנחנו רעים. לא נבכה יותר על שרוכים. נטרוף. לא נחכה יותר לשלום תקווה בדקה ה-78 שיושיע עם מסירת גאון לפיני בלילי. מכבי ימשיכו להחליף חיתול מיד אחרי החימום ולא תעבור דקה עד שחיפה יאכלו את הראשון ובית"ר תספור עוד כמה דקות ותאכל את הרביעי. כולנו הבנו את גודל ההזדמנות והיינו ערוכים ומוכנים להשלים עם תהליך ההינדוס הגנטי שאבוקסיס-גוטמן וגם, תסלחו לי, טביב-שונא-להפסיד, העבירו אותנו. אנחנו ווינרים? אוקיי. תנו רגע להתמודד ולהבין מה זה אומר.
אבל אז הגיעה הבמבי, ואחריו פלטנו בצדק את העכברוש שכירסם בדיברותינו. קנינו מניות והרגשנו שזה עוד שלב טבעי וייחודי באבולוציה שלנו ובתהליך ההתחזקות של הסמל האהוב: אנחנו חלק ממנו, הוא שייך לנו בטאבו ולא רק בלב. אז איך קרה שאנחנו רומסים היום את הסמל כמו שלא עשו אף פעם בעבר?
הרי אפילו בימי בית ברנר והליגה הלאומית, וגם בתקופת הברונזה אצל המאמן והמיתוס משה סיני, התמלא הלב בגאווה אדומה למרות הדמעות. יודעים מה, גם בזמן שיוסי אבוקסיס ואישטוואן פישונט ביקשו מאיתן טייב להביא להם טרופית ובינתיים גנבו גול ואליפות בקרית אליעזר, שטפנו את הדשא בבלומפילד כי ידענו מי הסמל החזק/הצודק/הספורטיבי.
בכינו קצת על האבדן, אבל בשיחות הקטנות עם אלוהים הוא הבטיח שאם נשמור על הדרך ונקיים את דברו, אנחנו נעבור את מכבי במספר הנצחונות ונקבל איזה חוק קיזוז מוזר שייתן אליפות מוצדקת לקבוצת הכדורגל המלהיבה ביותר שדרכה אי פעם בליגה, והיא תהיה שלנו. ובכל זאת, למה נרמס הסמל?
אציע שתי סיבות לשיפוטכם. אחת מיתית ואחת 100% מציאות. הסיבה הראשונה לעונש, זו שמשמיים, היא ההתנהגות שלנו. שירי השואה. צ'מעו, סבתא שלי, צ'יפה, שרדה את אושוויץ וחיה עוד 60 שנה כמעט עם הראש באדמה. היא אף פעם לא חייכה באמת ונראה לי ששק דמעותיה יבש לתמיד עוד לפני הגיעה לגיל 20. אם בתוכנו קיים ציבור שעדיין מניף דגל כמו "פניני לגז", מגיע לנו כמעט כל עונש שקיים בעולם הספורט. כולל התרסקות פיננסית צפויה שעוד עשויה לבוא ממש בקרוב.
הסיבה השנייה, האמיתית, לכך שסמל המגל התכסה בטישו סחוט, היא שבראש הקבוצה חיים רמון לא העמיד אישיות רצינית. וסלח לי מר...לובין, אם אינני טועה. לדעת באיזה יום יש ועדת משמעת בהתאחדות, מה הדרך לציריך ואיך מזמינים מלון בקרית שמונה לפני משחק זה חשוב.
אבל יותר חשוב זה להבין שאסור לרמוס את שביט אלימלך או כל אחד אחר בעוזבו, גם אם פגע בך ברגע של שבר אישי. יותר חשוב זה להעמיד מאמן במקומו כבר אחרי ציוצון ראשון כלפי שופט ולומר לו: אתה תדאג שיטרפו את הדשא עם אש בעיניים כדי להביא אליפות, ואת ההערות המקצועיות שאתה רוצה שנעביר למעלה תכתוב לי על פתק. ככה צריך לשמור על עוצמה של סמל.
הייתה לנו הזדמנות יוצאת דופן להשאיר מאחורינו אדמה חרוכה. ואולי פספסנו אותה. הפגם הגנטי כבר הפך לגן כובש לרגע. הסמל נראה פתאום תלת מימד אייץ' די שנת 1927. חבל שבינתיים אנחנו זורקים בו בוץ. כאוהדים עם שירי שואה, כהנהלה חלשה וחסרת השראה. צוות מקצועי וסגל יש, צריך רק לכוון ולדחוף אותם נכון.