כולנו מכירים את התמונות והסיפורים המתוקים. אבא צמוד לרדיו מחשב את התפלגות הקולות, מי בעד ומי נגד. צהלות בוקעות מן החלונות. תמונות של מעגלי ריקודים. צעירים מחויכים יושבים על טנדר. חודש לאחר כ"ט בנובמבר ההוא התמונות השתנו לבלי הכר. אניות עמוסות מעפילים מנסות לפלס בדחיפות את דרכן לחופי הארץ, התקפות בירושלים, צפת ותל אביב, פעולות תגמול כנגד כנופיות פורעים ביפו ומתיחות פועמת בעוצמה בכל עבר. זו הייתה האווירה בימיו האחרונים של אהרון רוזנפלד, מבכירי השחקנים של מכבי חיפה באותם ימים.
אהרון רוזנפלד נולד ב-1924 באוקראינה וכשהיה בן 3 עלה עם הוריו לארץ ישראל. בימים בהם אנשי אגודת הפועל בחיפה חיכו בנמל ו"חטפו" את הספורטאים הבולטים מבין העולים לשורות האדומים, אהרל'ה החל את דרכו במכבי המקומית. כשהיה בן 17 התגייס לחטיבה היהודית הלוחמת ושרת במסגרתה באיטליה, בלגיה והולנד בעיצומה של מלחמת העולם השניה. על פי אתר ההנצחה "לעד", הלוחם החיפני הצעיר "היה חייל אמיץ וקיבל מספר אותות הצטיינות". עם סיום המערכה השתחרר, חזר לארץ ולכדורגל.
רוזנפלד הצטרף לקבוצת הבוגרים ועד מהרה התגלה כגורם משמעותי בסגל של הירוקים. "הוא היה משמעותי מאוד בעונת 1946/7, עונת השיא של המועדון באותה תקופה", מסביר אורי ירון, פעיל ספורט במשך שנים רבות ומחבר הספר "יובל 90 למכבי חיפה". ולא מדובר בסופרלטיבים שתפחו עם השנים. "בתום מאבק דרמטי זכתה מכבי חיפה באליפות ליגה ב' מחוז הצפון. הניצחון הגדול ביותר היה ה-0:9 על ברית פועלי ארץ ישראל (שהחליטו במחצית שמספיק להם לספוג תשיעיה, והמשחק הופסק – ד.ש), רוזנפלד הבקיע שני שערים. הוא כבש 16 שערים באותה עונה. גם במשחק הרשמי הראשון בליגה א', אחרי שהם עלו למה שהייתה אז הליגה הבכירה, חיפה ניצחה 2:4 את מכבי ראשון לציון ואהרון שוב הבקיע פעמיים".
זמן לא רב קודם לכן החל רוזנפלד לעבוד בבתי הזיקוק. ערב מלחמת העצמאות היה זה המפעל הגדול ביותר בחיפה, שהעסיק כ-2,400 עובדים, מתוכם רק כ-400 יהודים. על האבטחה במקום הופקדו כ-130 שומרים ערבים וגם יחידה של הלגיון הערבי בפיקוד בריטי חנתה באיזור, מה שהוביל לכך שגם חברי "ההגנה" בין העובדים לא יכולים היו לשאת נשק כדי להתגונן. בתחילה גם לא הייתה סיבה. על אף המתיחות, היחסים בין העובדים היו תקינים בדרך כלל. לפחות עד ה-30 בדצמבר 1947.
גם באותו בוקר, חודש אחרי ההחלטה על חלוקת הארץ באו"ם, ישבו בפתח המפעל מאות עובדים ערבים שביקשו למצוא עבודה. לפתע הגיחה מכונית ומתוכה נזרקו לעבר הפועלים שתי פצצות מאולתרות שהורכבו מקופסאות שימורים הממולאות בחומר נפץ. 6 נהרגו, עשרות נפצעו והזעם הציף את הנוכחים, בסיוע גורמים שמיהרו להסית לפעולת נקם. מאוחר יותר קיבל האצ"ל את האחריות לפעולה במילים "השיגה ההתנקשות את מטרתה". תגובת ההמון במקום הייתה פחות מחושבת.
התפרצות ספונטנית או טבח מאורגן? קשה לדעת, יש עדויות לכאן ולכאן. כמה רגעים לפני שהכל התפרץ, ניגש פועל ערבי רכוב על אופניים לעמית יהודי, והפציר בו: "חברי, ברח!". הוא נתן את אופניו ליהודי, שמיהר להימלט למרכז המפעל וניצל. גורל רבים מחבריהם היה גרוע בהרבה. תוך דקות התנפלו מאות פורעים ערבים חמושים בסכינים, גרזנים ופטישים בניסיון לשפוך כמה שיותר דם. "רוב הפקידים והפועלים הצליחו להסתגר בתוך בתי המלאכה ובמשרדים, בחוסמם את הדלתות בחפצים שונים", סופר למחרת בעיתון "המשקיף".
המהומה התפשטה במהירות לכל האיזורים במפעל רחב הידיים, כאשר רוב הנפגעים היו מעובדי מתקני הייצור. חלקם הסתתרו במשרד הראשי, אחרים התבצרו בקומה השניה של בית המלאכה ונלחמו בעזרת מקלות וכלי עבודה בניסיון להדוף את הפורעים. כשהאחרונים נתקלו בדלתות סגורות, השתמשו בטרקטורים של המפעל כדי לפרוץ אותן. בשלב מסוים ניסתה קבוצת יהודים לחדור למחסן הנשק במקום במטרה להתגונן, אבל האחראי הבריטי מנע זאת מהם. גם האמבולנסים הראשונים שנזעקו למקום נשלחו על ידי שוטרים בריטים בחזרה למקום מוצאם בטענה ש"אין להם מה לעשות כאן וכי הכל בסדר".
רק לאחר כשעה וחצי, סמוך לשעה 12 בצהריים, השתלטו שוטרים וחיילים בריטים על המהומה. חלק מהרוצחים הסתתר בתחילה במגורי יחידת הלגיון הערבי הסמוכים וכעבור זמן קצר פונו כל הפורעים באוטובוסים שהוזמנו על ידי מנהל החברה ובליווי משטרה. איש לא עצר אותם, איש אפילו לא עיכב אותם לחקירה לאחר ש-51 עובדים יהודים נפצעו וגופותיהם של 39 נוספים מוטלות בשטח המפעל. בין ההרוגים היה אהרון רוזנפלד בן ה-24.
"דם חברינו זועק השמימה. זכרם קודש לנו, לישובנו ולעם העברי כולו", קונן אז מזכיר מועצת פועלי חיפה, יוסף אלמוגי (קרלנבוים). "זועזעה לא רק נפשנו, אלא זועזע גם נוסח חיינו בחיפה". האבל הכבד הוביל לכך ששמו של הצומת הסמוך, צומת וולקן, שונה באופן רשמי ל"ככר הל"ט" לזכרם של הנרצחים.
דני אסנין, יושב ראש אגודת מכבי חיפה לשעבר, שהיה באותם ימים שחקן בקבוצת הנערים של המועדון, נזכר: "בית לידי גרו שניים שעבדו בבתי הזיקוק ואחד מהם נהרג. כילד בחיפה זה היה משהו נוראי. אהרל'ה היה כדורגלן מעולה ששיחק בתפקיד שנקרא אז מקשר ימני. הוא היה שחקן מאוד משמעותי, אחד הטובים שהיו באותה תקופה במכבי חיפה. חוויתי את התחושה כנער בן 14, אלה היו ימי אבל ותוגה. זה השאיר את חותמו כמקרה בלתי רגיל".
עוד באותו יום נורא שלח פיקוד "ההגנה" מעל מאה לוחמים מהפלמ"ח והחי"ש לפעולת תגמול בכפרים סמוכים, מהם יצאו מרבית הרוצחים. עשרות תושבים ערבים נהרגו בפעולה, ביניהם כמה נשים וילדים, וגם 3 לוחמים לא חזרו בחיים. אנשי האצ"ל שהיו מעורבים בהשלכת הפצצות בפתח המפעל נחטפו ונחקרו. בנמל חיפה הוקם כוח שתפקידו לשמור על העובדים היהודים. דבר מכל אלה לא החזיר את 39 הפועלים ההרוגים, שנקברו יחד בשלושה קברי אחים. רוזנפלד המוכשר הפך לעוד קורבן במעגל הדמים.
"הליגה הופסקה בעקבות המלחמה, שבמהלכה איבדה מכבי חיפה 8 משחקני קבוצת הבוגרים שלה", מדגיש אורי ירון. 6,373 קורבנות היו לנו באותה מערכה עקובה מדם, כאחוז מתוך כלל האוכלוסיה היהודית באותם ימים בארץ. חישוב פשוט בהקבלה להיום חושף את מימדי האסון. "אהרון נטל חלק בשלושת המשחקים הראשונים באותה עונה ואז הוא נרצח". כך איבדו הירוקים שחקן שהבקיע בממוצע כשער למשחק. ככה איבדו עוד חבר. מאוחר יותר נקראה אחת מקבוצות הנוער של מכבי חיפה על שמו של אהרון רוזנפלד, הכדורגלן שנרצח על ידי עמיתיו לעבודה.