המתח שלפי, הגאווה שאחרי. התואר מרגש כמו לפני עשור

כבר מאתמול בערב אני מסתובב עם תחושה מוזרה כזו, עם התרגשות בבטן. קמתי עם זה היום בבוקר והתחלתי לחזור אחורה בראש, כשאני מדמיין את הדרך שהשחקנים עשו מקרית שלום למלון, ומהמלון עד לאצטדיון ברחוב אבא הלל, עם הפקקים והמכוניות עם הדגלים בחלונות. וראיתי אותנו, לפני עשר שנים, באותם רגעים.

אמנם למשחק האחרון באליפות שלנו מלפני עשר שנים באנו יותר מתוחים והאמוציות התרכזו לרגעים האחרונים של העונה, כשהבטחנו את התואר ממש בשניות האחרונות של השנה. והערב השחקנים הגיעו לאצטדיון רמת גן כשהם מתוחים פחות, אבל באותם רגעים באוטובוס, רגע לפני שאתה נכנס בשערי האצטדיון, בין כל הדברים שעוברים בראשו של שחקן, תחושה אחת עולה מעל כולן: גאווה עצומה להיות חלק מהמועדון הזה, בזמנים היסטוריים כאלה. תחושה שמתפוצצת אצלך כשאתה עולה על הדשא מול 40 אלף אוהדים בצהוב.

אני לא רוצה להיכנס יותר מדי לדיבור בנוגע לאם היה נכון או לא נכון לקיים את המשחק באצטדיון רמת גן. ובטח שאני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם המשחק היה נערך ברמת השרון, ומשהו לא טוב היה מתרחש, ומי היה עומד בראש ועד החקירה (שלא נדע). לפעמים עדיף להיות פשוט יותר זהיר כשמדובר באפשרות של סיכון חיי אדם. אותי, מנקודת המבט שלי, הכי מעניינת הבריאות של אנשים. בכל השיקולים האחרים אני לא מתערב.

ועכשיו, כשמכבי תל אביב היא רשמית וסופית אלופת 2012/13, אם אני צריך לשים את האצבע ולהשוות בין התואר הזה לתואר האחרון מלפני עשור, אומר זאת כך: האליפות ההיא הייתה אליפות של אופי. זו אליפות של דרך. הדרך שמיטש גולדהאר הכתיב מהרגע הראשון שלו במועדון. הוא כל הזמן חזר ואמר שהוא לא ממהר לשום מקום. חזר ואמר שיש לו דרך מסויימת לעשות דברים, ושהדברים ייעשו בדרך שלו. הוא ידע, והצהיר, שהוא נכס לעסק הזה עם מבט קדימה. הכל מתחיל מהראש.

כשהוא הגיע עם הכסף הגדול וכולם חיפשו הצלחה מהירה, הוא דבק בדרך שלו. כמו בעסקיו, כך גם במכבי הוא התנהל כמי שרץ למרחקים ארוכים. הוא בנה את זה שלב אחרי שלב, והיום אני יכול לומר, ממה שאני יודע על המתרחש במועדון, שמכבי תל אביב מנוהלת בצורה מתקדמת בכל קנה מידה. לא רק מקצועית – שחקנים וצוות – אלא ניהולית מהשיווק והמכירות ועד כל מי שעוטף את המועדון הזה ודואג בעצם לתפקוד היומיומי שלו.

והדרך הזו הולידה את הצוות המקצועי הנהדר, שייצב והדביק את הסגל המצוין והעמוק, סגל בו כל שחקן – כולל המחליפים והצעירים – תרמו את שלהם לאליפות הזו. לכל אחד היו את 15 דקות התהילה שלו.

יש שחקן אחד שמייצג את הדרך הזו יותר מכל אחד אחר, שחקן שהוא איש העונה שלי, והוא שרן ייני. ברור שגם אלירן עטר, שעשה התקדמות מדהימה השנה מבחינת ההתנהלות שלו על ומחוץ למגרש, הוא מועמד ראוי לתואר. וגם מהראן ראדי, שהראה למה הוא מסוגל. או גל אלברמן, שכולם כבר יודעים למה הוא מסוגל. אבל בשבילי, לראות את ההתפתחות של ייני, שחקן שאני הייתי שם כדי לראות אותו בשנותיו הראשונות בבוגרים, זה באמת משהו מרגש.

האופי שלו (מזכיר לי את גדי ברומר), השקט שלו, הבגרות, המקצוענות, ההתקדמות –  כל הדברים האלה באים לידי ביטוי בייני, ומייצגים את כל מה שקרה העונה במכבי תל אביב. ועל המגרש, האופן בו שיחק בכל עמדה (אותי הוא אפילו החליף פעם בשער!), הפכו אותו לאולר השוויצרי של הצוות הספרדי.

ועכשיו צריך להסתכל קדימה. ובגלל שזו אליפות של דרך, ברור שלא מדובר בהבלחה, אלא במשהו שיכול להפוך להצלחה ארוכת טווח ומרובת שנים. גולדהאר מקפיד ששחקנים חדשים יחתמו על חוזים ארוכים והכוונה היא בהחלט להשאיר את התלכיד הזה ביחד. ברור גם שהישארותו של ג'ורדי קרוייף חשובה מאוד, ובטח זו של אוסקר והאנשים שאיתו.

האתגר הבא, שהוא השלב הטבעי הבא בתהליך התפתחות והתקדמות של מועדון, הוא כמובן ליגת האלופות. בדבר אחד אני יודע שלמכבי לא תהיה בעיה, אם וכאשר תגיע לשלב הבתים: הכושר הגופני. בעונה שכזו, כשמשחקים בשלב הבתים של הצ'מפיונס ובמקביל צריכים להישאר בצמרת בארץ, השחקנים עוברים חווייה שהם לא רגילים לה. הטיסות, האימונים, המנוחות, הרוטציה. הכושר הגופני הופך לעניין קריטי עוד יותר מכרגיל, וכאן – עם הצוות שעומד לרשותה – מכבי מסודרת.

אם היא תעלה או לא זה כמובן תלוי בהמון גורמים. גורם ההגרלה לחלוטין לא תלוי במכבי. ככה שגם אי העפלה לשלב הבתים יכולה שלא להיחשב כישלון, אלא רק עוד צעד בדרך. עוד שנה טובה, ועוד שנה טובה, שישפרו את דירוגה של מכבי באירופה, יעזרו לה לבנות מורשת אירופאית אמיתית ומוצלחת. היא בדרך לשם. ומי שחושב שהדרך הזו החלה היום עם האליפות טועה. זו פשוט עוד נקודת ציון משמחת ומרגשת בתהליך.