יש רגעים בספורט שנדמה כאילו נכתבו מראש. כאילו נוצרו על ידי מיטב התסריטאים. ככה נראית, פחות או יותר, עונת 2012/13 של בית"ר ירושלים. קבוצה צעירה שהתחברה ודהרה בצמרת, החלטה של בעלים/הנהלה/מאמן להחתים צמד מוסלמים, אוהדים שמוחים, עוד שריפה במועדון. חדשות, כותרות, מבזקים. שחקנים שבורחים מהכדור, תבוסות משפילות, הידרדרות למאבקי הישרדות. משחק אחרון, להיות או לחדול. בדוחא. מול סכנין. ה-יריבה. עכשיו קחו את התסריט המשובח הזה, ותלכו איתו עוד צעד אחד קדימה. דמיינו לכם שאחד מאותם מוסלמים, לו חלק נכבד בנקודת המפנה של בית"ר, יהפוך ברגע האחרון לגיבור שלה – וישאיר אותה בליגה. ככה מסיימים עונה.
כמו כל גיבור, גם זאור סדאייב (24) נקלע במקרה לזירת ההתרחשות. כל מה שהוא רוצה זה לשחק כדורגל, וליהנות מזה. זה מה שהוא יודע לעשות. זה גם מה שהוא עשה בשבע השנים האחרונות בטרק גרוזני שבצ'צ'ניה. עד שהגיעה קבוצה אלמונית מישראל, השתתפה במשחק ידידות, החליטה שהיא מחתימה אותו ואת חברו לקבוצה, ג'בראיל קאדייב בן ה-19, והבעירה סביבו להבות. סדאייב, מבלי שהתכוון לכך, פתח העונה את אחד הפצעים שמעולם לא הגלידו בחברה הישראלית – קלישאת "אין מוסלמים בבית"ר". זה הרבה מעבר לספורט. זה הרבה מעבר לפוליטיקה. זה נטו ערכים של חברה דמוקרטית מתוקנת, שברחה מההתעסקות בבעיה שהייתה ידועה לכולם ולא טופלה מעולם. עד עכשיו. עד ינואר האחרון.
בשלושה ומשהו החודשים שעברו מאז נחת בנתב"ג, הספיק סדאייב לעורר שני מחנות. אלה שבאים משנאה, ואלה שבאים מאהבה. אלה שלא מעודדים את הקבוצה שלהם, כי משחק בה לא-יהודי – ואלה שמריעים למועדון שהסיר מעליו את התווית השחורה. אלה שמקללים, ואלה שמברכים. ואולם, בתקופה קצרה כל כך, קשה להותיר רושם כלשהו. דקות המשחק מועטות, כל נגיעה בכדור מלווה בבוז. ההזדמנויות מועטות מדי, המשקולות על הרגליים כבדות מדי. ועם יכולת כזו, גם הביקורת המקצועית לא איחרה להגיע.
רצה הגורל (או הקהל), ובית"ר מוצאת את עצמה ערב המחזור האחרון בליגה במרחק הפסד מירידה ללאומית. תהיות רבות עולות לאוויר איך ייתכן שקבוצה, שעד לפני חצי שנה עוד כונתה "ההצגה הטובה בעיר", נראית כמו אוסף רכיכות על הדשא. בלי עמוד שדרה, בלי אופי. שברירית מתמיד. האם החתמה של שני שחקנים באמת גורמת לכזה כאוס פסיכולוגי? האם מחאתו של חלק מהקהל, לא משנה באיזה עניין, מובילה לתצוגות נפל גם מול יריבות חלשות? האם מורל ירוד וחוסר מצב-רוח באמת משפיעים עד כדי ירידה תלולה וחלקלקה ביכולת?
את סדאייב, שגם לא ממש מבין מה קורה סביבו, זה כנראה לא מעניין. הוא לא מתעסק בסמל של בית"ר. הוא לא מתיימר לדבר על העקרונות והערכים של זאב ז'בוטינסקי. הוא גם לא מנסה להבדיל את עצמו בחברה הישראלית. אז מה הוא כן רוצה? מה שכולם רוצים, צ'אנס. אמיתי. כזה שנותנים לו את המפתחות ומאפשרים לו להוכיח לכולם מי הוא ולמה הוא כאן. כזה שיהפוך אותו, גם אם לכמה רגעים, לגיבור.
לבית"ר ירושלים אסור לרדת ליגה. בעיקר כי אם תרד ללאומית, לא בטוח שתחזור. הכוכבים יימכרו, האוהדים ינטשו, המשקיעים לא יתקרבו והמפרקים ישתלטו. אחד ממועדוני הפאר של הכדורגל הישראלי פשוט יילך לאיבוד. לחלק גדול מהאוהדים זה לא ממש אכפת, כנראה. הם עוד מנהלים משא ומתן אם לבוא ולעודד את הקבוצה שלהם. מגישים דרישות למועדון, כולל רשימת מפוטרים, כדי לזכות בשירותיהם ביציעים. מהם לא תגיע הישועה. זה מה שצריך סדאייב. זה מה שצריכה בית"ר. זה מה שזקוק לו הכדורגל הישראלי.
תסריט דמיוני בו שער של הצ'צ'ני משאיר את בית"ר בליגה, לקול זעקת היציעים הריקים מ"אוהדים" בצהוב-שחור, יהיה הניצחון הגדול של העונה. אולי אפילו ניצחונה הגדול בהיסטוריה של בית"ר. ניצחון כזה, שיסיר ממנה סופית את הכתם שמלווה אותה לאורך כל שנותיה. ניצחון שלא ישאיר רק אותה במרכז העניינים, אלא גם את הקול השפוי – הקול שמנסה לקרוא תיגר על ארגונים קיצוניים כאלה ואחרים. ניצחונו של הספורט, ניצחון הרוח. וכן, גם ניצחונו של זאור סדאייב.