את ההילוך החוזר לא ראיתי. קודם כל, כי מאז הפציעה של הנריק אנדרסן במהלך חצי הגמר ביורו 92 בין דנמרק להולנד אני לא ממש יכול לראות פציעות קשות, ושנית, כי לא הייתי זקוק להילוך החוזר. העבירה של רובן ראיוס היתה כל כך ברוטאלית שלא היה מקום לדמיון. היה ברור שרפי דהן נפצע בצורה קשה. מה שלא היה ברור, שמרגע הפציעה ועד רגע זה, יתרחש מחול שדים כזה מטורף. בעצם, אולי גם זה היה ברור.
כמו בכל דבר, גם בהתעסקות עם הפציעה הזו איבדנו פרופורציות. אנחנו בתקשורת, אתם האוהדים, וגם הם השחקנים. בכל כלי התקשורת מחפשים עוד טורים, עוד דעות, עוד תגובות, עוד זוויות לפציעה המחרידה ועוד דם רע שיגרום לגולשים להיכנס לכתבה, לקרוא, לכתוב טוקבקים ולעזור לרייטינג לעלות. עצוב? אולי. צפוי? בטוח.
אבל אם מהתקשורת היה ניתן לצפות לנהוג כך, שחקני הכדורגל התגלו בשעות שלאחר המשחק במערומיהם. אפשר לקחת את ההתנהגות שלהם ולקרוא לה "מפגן תמיכה ברפי דהן", אבל זה יהיה חטא לאמת. הרבה יותר נכון יהיה לכנות אותם פחדנים. "אפס מאופס". "שלא תדרוך שוב על מגרש כדורגל". "שיגרשו אותך מהארץ" וכו', היו רק חלק מאמירותיהם שלוחות הרסן של טובי שחקנינו, כאלה שצריכים לשחק בנבחרת ישראל בעתיד ולייצג את המדינה. ובאופן מפתיע, הם עשו זאת בגלוי, ולא בציטוט בעילום שם.
הכעס במקום, העליהו קצת פחות (יוסי שקל)
הכי קל להיכנס בזר. לישראלי זה לא היה קורה (יוסי שקל)
כמו פטריות אחרי הגשם הם שטפו את הרשתות החברתיות. הראשון כתב, השני הצטרף, ואף אחד כבר לא רצה להישאר מאחור. בשלב מסויים היה אפשר לחשוב שראיוס הוא המטרה והם מחכים לו עם החיצים. הם זיהו טרף, וקפצו עליו. הריחו דם, ובאו עם כל העדר. מעניין מאוד איך היו מגיבים כל אותם מצייצים אם השחקן הפוגע היה עזרא או ורד ולא רובן ראיוס. גם אז היינו זוכים לכזאת התלהמות? אמיר עגייב לדוגמא. רק לפני שלושה חודשים הוא שבר לתמיר כחלון את הרגל ועוד לפני שהקורבן שלו שב למגרשים, כבר הוא מתבטא בחריפות כמו אחרון האוהדים.
בערך בדקה ה-15 נכנס אוהד קדוסי בצורה קשה באותו ראיוס, ורק במזל לא שבר לו את הרגל. שטרית ויתר על הוצאת כרטיס, וגרם למשחק להעלות הילוך באגרסיביות שלו. אם כבר בדקה ה-15 היה נשלף כרטיס אדום, כנראה שהיינו נמנעים מהאירוע המחריד של סיום המשחק. אם כבר בדקה ה-15 הרגל של ראיוס הייתה נשברת מהכניסה של קדוסי, כל אותם שחקנים שמיהרו לתלות את הספרדי היו עומדים למבחן. אני רק יכול לנחש שהאש לכיוון חלוץ בני יהודה הייתה פחותה. בהרבה.
שלא תבינו לא נכון. העבירה של רובן ראיוס היא מכוערת, אולי הכי מכוערת בתולדות הכדורגל הישראלי (למרות שהיא מאוד דומה לזו של מאיר מליקה על רומן פץ), ולספרדי של מכבי חיפה מגיע עונש כבד, מאוד. כזה שימנע ממנו לשחק העונה, ואולי אפילו לפתוח את העונה הבאה. אבל מכאן ועד לקרוא לגירושו מהארץ? ראיוס בייש את המקצוע והפגיעה שלו בדהן היא גם פגיעה קשה בעצמו. הוא ייענש על ידי חיפה, על ידי ההתאחדות, ואולי אפילו יתקשה למצוא קבוצה בעונה הבאה, אבל, יש אבל.
גם קדוסי תיקל בחריפות. אולי אדום מוקדם היה משנה הכל (יוסי שקל)
דהן. שיבריא, זה באמת הדבר היחיד שחשוב (יוסי שקל)
בדיוק כפי שכל הפסד הופך את המאמן לגרוע, וכל ניצחון עושה אותו מוריניו, ובדיוק כפי שכל ניצחון הופך קבוצה למועמדת לאליפות וכל הפסד ליורדת ליגה, ובדיוק כפי שכל הגרלת מוקדמות הופכת את הנבחרת למועמדת לעלייה וכל הפסד הופך את השחקנים לעלובים וחסרי מושג, כך גם במקרה הזה. יצאנו מעט מדעתנו. איבדנו קצת כיוון. הסיפור, גם במקרה הזה, הרבה יותר פשוט והרבה פחות מטורף ממה שעושים אותו.
וזה הסיפור: העבירה של ראיוס גסה. הוא היה צריך לקבל אדום. הוא צריך לקבל עונש ארוך טווח. ויהיה יפה אם הוא יעשה פעולות הסברה בבתי ספר נגד מקרים מסוג זה. והכי חשוב שרפי דהן יחלים במהרה. כל מה שמסביב, סתם מלבה את האש ומחמם את האווירה. מיותר.