בין גיל שש לשבע התגבשה אצלי ההחלטה להיות אוהד של בית"ר ירושלים. רוב הילדים בכיתה היו אוהדי מכבי ת"א, ככל הנראה עקב הקרבה הגיאוגרפית לאצטדיון רמת-גן שם שיחקה מכבי בשנים אלו, אבל לי הספיק גול אחד של אורי מלמיליאן בשביל לקבל החלטה לכל החיים. ככה זה כשאתה ילד.
וזה השתלם. לאחר שנה זכינו באליפות וההתרגשות היתה בשיאה. אוחנה, מלמיליאן, 'דיו' שירזי, גינזבורג, בן-הרוש, סמי מלכה, אזולאי, אודי אשש ואפילו גארי ואן דר מולן. אימפריה. שימו אותם בכדורגל של ימינו עם הסוכנים שיש היום וכל אחד מהם משחק באנגליה. ולא סתם באנגליה, בהרכב. לא מחליף שביעי בסוואנזי.
בככר גרונר ברמת-גן ישנו פסל לזכרו של דב גרונר, אחד משנים-עשר "הרוגי מלכות" (עולי הגרדום) אשר הוצאו להורג על-ידי הבריטים. בפסל נראה אריה קטן (ישראל) שגובר על אריה גדול ממנו בהרבה (הבריטים ששלטו בארץ). ואולי לא בכדי היה גרונר חבר בתנועת בית"ר בנוסף להיותו לוחם באצ"ל. בית"ר של אותן שנים היתה סמל למאבק הקבוצות הקטנות חסרות הממון בקבוצות הגדולות והעשירות ממרכז הארץ. עם איצטדיון שמזכיר את תקופת ייבוש הביצות בעמק החולה אבל שחקנים שמשחקים עבור הסמל ואלי אוחנה אחד שחוזר מזכייה בגביע אירופה למחזיקות ישירות לחלץ את קבוצת נעוריו מהליגה הארצית. וכמו בספורט כך גם בחיים למדנו שהכל אפשרי. "והעיקר, והעיקר לא לפחד כלל".
כאוהד בית"ר מלמדים אותך מגיל ינקות שחייבים לשנוא את הפועל כי הם גזלו לנו אליפות ראשונה בימק"א, ושמכבי ת"א מעולם לא ירדה לליגה השנייה ושחייבים פעם אחת להוריד אותה. עם כל זה ממש אין לי בעיה, כן יש לי בעיה עם העובדה שלפי מה שכתוב בעיתון, מתוקף היותי אוהד בית"ר אני בהכרח גם גזען, שונא ערבים, ולכל הפחות חבר בקן הקו-קלוקס-קלן הציוני הראשון. לא שאני משתגע על ערבים מחבלים, אבל מבחינתי כל אדם הוא אינדיבידואל עד שהוכח אחרת. אלא שכשקיימת מדורה, מייד ימצא זה שיזרוק עוד מקל, עוד גחל או בקבוק נפט שלם. ואיזה כיף שלפתחנו קרב בצעדי ענק משחק כדורגל מרובה יצרים עליו ניתן להשליך את כל הזעם והשנאה. אוהדי בית"ר שונאים ערבים, יש משחק בסכנין - יאללה מלחמה. לפתע הפכנו מ"הקבוצה של המדינה" לקבוצה הגזענית של המדינה.
איפה הימים שלו?
האמת שדברים החלו להתפרק עוד קודם לכן. זה התחיל עם איצטדיון טדי המפואר שממש לא מתאים לאנדרדוג טיפוסי, והמשיך עם הדוד ארקדי מברית המועצות לשעבר שהביא עמו כסף גדול ושחקנים שבאו לגזור קופוני ענק ולאחר שביצעו את זממם השאירו את הקבוצה ללא תקציב וללא האופי שכה אפיין אותה. באו, נתנו בראש, והלכו מבלי להישאר לישון, ובטח מבלי להתקשר ביום שלמחרת אפילו סתם בשביל לשאול מה נשמע.
"שנאה" ספורטיבית היא דבר מבורך כל עוד היא נשארת בתחומי המגרש ובמרכאות. היא גורמת להתרגשות, לאנדרנלין, לפרץ של אנדורפינים שמשתחרר במוח וגורם לנו לתחושת אופוריה לאחר כל שער או שריקה לסיום משחק שנגמר בניצחון על אותה יריבה מרה. תשאלו את אוהדי הפועל איזה כיף היה לחגוג דאבל בטדי, על הראש שלנו. כי שנאה ספורטיבית היא לא שנאה אמיתית, היא רק חלק מהמשחק. לכן למרות שאני כביכול ובמרכאות "שונא" את הפועל, לא שמחתי כשהרסו את אולם "אוסישקין" ואני לא שמח כששחקן של קבוצה יריבה נפצע ויורד מהמגרש על אלונקה. על אותו עיקרון, גם אדם שמצביע למפלגה "ימנית" לא אמור להתנגד לכך ששחקן ערבי ישחק בקבוצת שלו. אין קשר בין הדברים.
בכל קבוצה בארץ ובעולם תמצאו אנשים ששונאים. ערבים, אשכנזים, מזרחים, יהודים, שחומי עור, הומואים, מה שתרצו. הגזענות נמצאת בכל מקום. קל מאוד להנציח אותה, קשה ביותר להוקיע. ישנם אלפי אוהדי בית"ר שהיו יותר משמחים ששחקן ערבי ישחק במועדון ויירד מהם כבר עול הגזענות אשר דבק בהם על לא עוול בכפם. הלוואי עלינו איזה מהראן ראדי בהרכב, הלוואי על כל קבוצה.
שנאה ספורטיבית זה בסדר, אבל בסוף עדיף לאהוב ולהעריך
בימים אלה גובר הדיון לגבי מושג האחריות השילוחית ומקומו ביחסים בין קבוצה לאוהדיה. לעניות דעתי המלומדת ובניגוד לדעת בית הדין של ההתאחדות לכדורגל, אוהד של קבוצה אינו שלוח שלה בשום צורה ואופן, בדיוק כשם שקהל בתיאטרון אינו שלוח של בעל האולם, הוא בסך הכל אדם שקנה כרטיס למופע ספורט. ואילו יחסי שליחות יתקיימו אם מחר אלבש חולצה של מכבי, אפרוץ למגרש ואגרום לה להורדת נקודות ולקנס כספי? על אותו עיקרון אוהד ביציע המזרחי בטדי אינו אשם כשלידו עומד אידיוט עם שלט גזעני. האם עליו מוטלת האחריות להתעמת איתו ואולי להיפגע?
קל להיתפס לאוהדי בית"ר ולתייגם, בטח ובטח כאלה שמחפשים את זה, אבל הם בהחלט לא הרוב. בית"ר חשובה לליגה, כולנו מבינים זאת. אז אנא מכם, אל תמהרו לקבור אותנו, אנחנו לא באמת כאלה. ואל תתפסו לאוהד הגזען שיושב ביציע כי תמצאו כזה בכל קבוצה. לנו, ציבור אוהדי הספורט, חשוב למצוא חיסון למגיפה הזו לפני שהיא תדבק לדבר שאנו כל-כך אוהבים ותיקח מאיתנו את האפשרות לאתנחתא של שעה וחצי בסוף היום.
ואם לרגע אחד בלבד יתרכזו קהלי שתי הקבוצות בעידוד בלבד ויחדלו מהקריאות הגזעניות וההתגרות, אולי יוכלו אוהדי סכנין להישען לאחור ולהיזכר איך היו פעם סמל לדו-קיום ואיך מדינה שלימה חגגה איתם את הזכייה בגביע המדינה. אוהדי בית"ר יפסיקו "ליהנות" מהזרקור התקשורתי השלילי ונוכל שוב להצטופף יחד ביציעי טדי המחודש ולשיר כמו פעם בקול תרועה רמה – "מעל פסגת הר הצופים, שלום לך ירושלים!".