שמי אלי אגמי, בן 39, אוהד מכבי חיפה קרוב ל-30 שנה. ב-25 השנים האחרונות אני מנוי למשחקי הקבוצה ומלווה אותה לכל משחק בבית, בחוץ ובאירופה (כן, פעם היו לנו גם משחקים כאלה).
בערך באותה תקופה שבה רכשתי את המנוי הראשון שלי, רכש את הקבוצה יענקל'ה שחר. בשנים שחלפו מאז זכיתי לאינספור חוויות, הגשמת חלומות ולערבי כדורגל שהיו גדולים מהחיים. לקחנו אליפויות, השתתפנו פעמיים בליגת האלופות, נלחמנו על כל התארים ובנינו מסורת של קבוצה שהפכה מבינונית – שמתנדנדת בין הליגה העליונה לשנייה - לאימפריה. לא רק ברמת הכדורגל, לא רק בסגל השחקנים, אלא בצורת הניהול ובסטנדרטים האירופיים שהקבוצה הציבה.
בשנים האחרונות זה הולך יותר קשה. "שחקנים" חדשים נכנסו לתמונה - עם הרבה כסף ויכולות ניהול, שעושים את הדברים נכון ומביאים את הקבוצות שלהם להישגים. במקביל, בחיפה נעשו לא מעט טעויות, שכבר נותחו ע"י פרשנים ואמצעי התקשורת, ואין טעם להרחיב עליהם. ביחד עם כל הגורמים מסביב הגיעו מספר שנים של כישלון מקצועי. לא הגענו להישגים אליהם התרגלנו, לא הצלחנו להילחם על התארים. למרות הכל, הקהל הלך אחרי הקבוצה באש ובמים ובשנתיים האחרונות, בחסות המתקן החדש והמדהים, כמות המנויים שברה את כל השיאים.
מתקן חדש ומדהים, אבל מחאה נגד הבעלים (אלן שיבר)
תחילת העונה הנוכחית, עם הפסד לשתי עולות חדשות, רכש לא מספק, מלחמות אגו בתוך חדר ההלבשה וההצלחה של היריבה המושבעת – כנראה כבר הייתה יותר מדי עבור אוהדים מסויימים. מחאה זה דבר מותר. אפילו חיובי ונכון במקרים מסויימים. מותר לחוות דעת, להעיר. כמי שעוקב אחרי הקבוצה ומשלם ממיטב כספו – יש את הזכות להעביר ביקורת. אבל יש צורה למחאה. מה שקרה בסיום המשחק מול הפועל כפר סבא מחוץ לאיצטדיון, גרם לי לתחושת בושה. הרבה מעבר לכל הפסד שהיה או שיהיה. אוהדים חמומי מוח, עם זיכרון כל כך קצר.
לצעוק ליעקב שחר "הוא צהוב"? לתקוף אותו פיזית, לזרוק בקבוקים עליו ועל הרכב שלו? ועוד בנוכחות הילדים והנכדים שלו! פשוט נדהמתי. לא האמנתי. כמה כפיות טובה יכולה להיות לאנשים? רבים מהאוהדים הינם ילדים זבי חוטם שנסחפו אחרי קומץ מסית, שקיללו בלי להכיר בכלל את ההיסטוריה ואת התרומה של יענקל'ה למכבי חיפה במשך השנים. הבנאדם השקיע מאות מיליוני שקלים בתקופת בעלותו. בזכות ההשקעה והסטנדרטים הניהולים הגענו להישגים שאוהדי קבוצות אחרות יכולים רק לחלום עליהם במשך חיים שלמים (12 אליפויות!).
לעיתים מדברים על כך שיעקב שחר מחזיק במכבי חיפה לצרכיו האישיים, שהוא מפיק מזה פרסום והון. אלו שטויות. הרי וולבו, הונדה ויגואר מותגים "קצת" יותר גדולים ואילו חשקה נפשו רק בפרסום, היה משקיע את מאות מיליוני השקלים בשיווק לכלל האוכלוסיה.
אוהדים מסויימים צריכים לצאת מהבועה. אנחנו קליקה של אולי חצי מליון אוהדים שיודעים מה זה בובה של לילה, ציון 3, למה איש שמן עושה חיקויים של איינשטיין או מה זה כדורגל ישראלי. חוץ מזה, אפשר לחשוב שמחכים עשירי העולם בצד כדי לרכוש את הקבוצה. כולנו ראינו מה קורה וקרה לקבוצות עם מסורת ואוהדים כמו מכבי נתניה הפועל פ"ת וביתר ירושלים שנתקעו בלי בעלים ראוי.
למרות הכישלונות. למרות השנים השחונות אני שמח ששחר הוא הבעלים של מכבי חיפה. גם היום אחרי שני הפסדים, למרות הפתיחה הזוועתית לעונה, למרות הטעויות ולמרות פעולות שלפעמים נראות יהירות ומנותקות מהשטח.
אוהדי מכבי חיפה מוחים נגד הבעלים במשחק בכפ"ס (עודד קרני)
יענקל'ה בא מאהבה. הוא קודם כל אוהד. ועושה את כל מה שהוא יכול בכלים שיש לו. בעולם, ישנן עשרות דוגמאות לקבוצות שמשקיעות מיליונים, עם מתקנים נהדרים ועם קהל של עשרות אלפי מנויים. ביניהן ישנם קבוצות שלא לקחו אליפות עשרות שנים (דוגמאות שעולות לי בראש הן ארסנל וליברפול, אבל יש עוד המון). אבל שם הקהל מכבד. מבין. יש תרבות ספורט. יש כבוד לבעלים. למאמן. לשחקנים. אצלנו אין כבוד. אין זיכרון. אין תרבות. "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת".
לא שמעתי שצעקו ליענקל'ה "הוא צהוב" בימי האליפויות. עכשיו פתאום כולם מבינים בכדורגל יותר ממנו. סופרים לו את הטעויות. נזכרים שאיחל בהצלחה למכבי תל אביב (גם אז העיזו להעביר על זה ביקורת משל היה חייב להם דין וחשבון) חושבים שאם קנו מנוי ב-690 ש"ח קיבלו את הבעלות על הקבוצה.
נכון, אין קבוצה בלי קהל. אבל מצד שני, קהל ואוהדים צריכים ללכת אחרי הקבוצה ללא תנאי. מי שמציב תנאים, מי שמתנהג באלימות ובחוסר כבוד – אין לו את הזכות להיקרא אוהד אמיתי. אפשר להתווכח, אפשר שיהיו חילוקי דעות, יש לי אפילו חברים טובים, אוהדים, שחושבים שיענקל'ה מיצה וצריך לעזוב את מכבי חיפה ולפנות את הדרך לרוכש אחר. לגיטימי, אבל יש דרך. אלימות וקללות, זאת לא הדרך.