ב-2006 התלוויתי לנסיעה של מרכז פרס לשלום לסביליה, ספרד. הייתי חלק ממשלחת ישראלית, כשלצידי היו מוטל'ה שפיגלר, חיים רביבו, אבי כהן ז"ל ושמות בולטים נוספים מהענף. הקבוצה לקחה חלק במשחק למען השלום מול נבחרת שחקנים שנולדו באנדלוסיה. מה שהכי הרשים אותי אצל שמעון פרס היו כוחות שלו.
הוא כבר לא היה אדם צעיר, אך כשאנחנו היינו ממוטטים מעייפות בחצות-1 לפנות בוקר, הוא רק רצה שנמשיך להסתובב. הוא הפליא אותי. ההיצמדות אליו הייתה זכות גדולה. לא הייתה בו טיפה של התנשאות, גם במהלך הטיסה, הוא היה עובר בין כולם, מדבר ואומר שלום לכל המשלחת.
קשר מיוחד לספורט
זכור לי בוקר שבו ישב לשוחח איתי ועם חיים רביבו בלובי של המלון בסביליה. זאת הייתה שיחה ארוכה, שארכה כשעה, מאוד מעניינת, על כל כך הרבה נושאים. אי אפשר שלא היה להתרשם ולהעריץ את האדם, על כוונותיו, הרעיונות שלו והאיכות שבו. הוא היה איש של חזון ושלום.
פרס אהב את המדינה והאזרחים שלה. נדהמתי לראות עד כמה הוא ראה בפועלו שליחות. כחלק מהמשלחת, מקור הגאווה שלנו כישראלים, שהאיש הזה הולך בראש המשלחת. לכל מקום שהגיע, הוא זכה לכבוד חסר תקדים. הדלתות נפתחו עם לא מעט הערכה, אבל בעיקר עם אופטימיות. היה לו אפיק שהיה יכול לעזור לתהליך השלום.
הייתה לי הזכות להנחות מספר אירועים בבית הנשיא, כשהוא היה בתפקיד. באותם מפגשים, ניהלנו כמה שיחות, אמנם הן היו קצרות, אך היה קל להבין שמדובר באיש מרשים בצורה בלתי רגילה. בכל פעם שנקראתי לבית הנשיא, זאת הייתה עבורי זכות גדולה מאוד.
עצוב שפרס כבר לא איתנו, אבל הוא השאיר אחריו מורשת מאוד משמעותית. זכויותיו במדינה הן בלתי ניתנות לערעור. הוא הקדים את זמנו מבחינת האופטימיות שלו. אני מאמין שבסוף החזון שלו יגשים את מטרתו. אני לא יודע אם זה יהיה בדורנו, אבל בסוף זה יקרה.
האמין שכדורגל חשוב לשלום, לא פחות מפוליטיקה
ראה בפועלו שליחות