מוכרת לי מפעם: חיפה נזכרה שהיא מועדון ענק

מכבי חיפה נזכרה שהצבע שלה הוא ירוק. מכבי חיפה נזכרה שהיא משחקת בבית שלה, מכבי חיפה נזכרה מי היא. ברוכה הבאה לליגה. הירוקים מהכרמל דחקו את הצהובים מתל אביב לפינה ולא הפסיקו להרביץ, להתנפל, לתקוף ללא רחמים ולהילחם על כל כדור, כפי שקבוצת כדורגל אמיתית צריכה להתנהל.

כשהגישה היא כזאת לוחמנית, גם הכדורגל הגיע סוף סוף. אמנם לא כדורגל גדול אבל בהחלט תכליתי. יציאה מהירה מהאגפים דרך עמית זנטי וסאן מנחם הפעלתני בשילוב גילי ורמוט המאסטרו וחברו לימים עבר, עומר דמארי הרעב סיפק גול מהיר, שנבע מהגנה איטית ותגובה איטית של הכישרון הקרואטי.

חבל שלקח למכבי חיפה זמן להבין שחוסן נפשי הוא המפתח לכל שינויי, ואיזה שינויי ראינו סוף סוף. אין לי ספק ששחר בפעם הראשונה העונה הרגיש שהוא יכול לשבת בנוחות על כיסא המלך בסמי עופר, והאמת? מגיע לו.

המחצית התחילה בהצהרת כוונות של שתי הקבוצות להראות שליטה, אך כבר מהרגע הראשון עם שתי העצירות הראשונות של לויטה הונחה אבן הפינה לדבר הכי חשוב בכדורגל: ביטחון עצמי. בעוד הירוקים הלכו והשתפרו, מכבי תל אביב חזרה אחורה ביכולת שלה במחצית הראשונה, האיטיות שלה בלטה אל מול המתקפה החזיתית וההתנפלות של מרכז השדה המתחדש של הירוקים.

במכבי לא ציפו לזה, האמת אף אחד לא ציפה לזה. אולי מולנסטיין מבין את המילה "תהליך" אחרת ממילת גנאי, שהפכה להיות מזוהה בזמן האחרון בהקשר שלו. אולי צריך לתת להולנדי הזדמנות נוספת לתת הסבר על המילה המושמצת בעידן שלו. מהערב הזה יצאנו בתחושה שההרכב של חיפה עבר שדרוג רציני.

הבחירה של ג'ורדי לא לשתף את דור מיכה בהרכב פגעה אנושות במשחק העומק של מכבי תל אביב, ובסופו של דבר גם בהנעת הכדור שלה. כשיש לך שחקנים כמו טל בן חיים, וידאר קיארטנסון וברק יצחקי, אתה צריך יצירתיות ואת זה לא היה למכבי ת"א במחצית הראשונה. אני יכול להבין את המהלך של קרויף לתת אמון ביוסי בניון, אך במגרש עוין כלפיו היה נכון יותר להשתמש בו בצורה יעילה יותר בשלב מתקדם יותר במשחק.

המחצית השנייה החלה עם התלהבות מצד חיפה, אך השינויים הטקטיים של ג'ורדי וההזזה של שירן ייני לעמדת הבלם העניקה את היציבות והביטחון ואיתם את השליטה על מרכז השדה, והלב שוב היה בידיים של תל אביב. מכבי החלה לזרום וליזום, המשחק שלה נפתח ואיתו גם מרחב התנועה. כדורגל זה משחק של פרטים קטנים וכשאתה לא שם לב אליהם, אתה משלם.

תנועה נהדרת וחכמה של קיארטנסון עם סיומת טכנית ברמה גבוהה קבעה שהמשחק הזה רחוק מלהסתיים. אחד הסממנים לחוסן נפשי של קבוצה היא היכולת שלה להתאושש במהירות ולהגיב חזרה. מכבי חיפה המתחדשת לא נלחצה מהשליטה ושער השוויון, ובמקום להיכנס למגננה הגיבה במתקפת נגד בדמות שער מצוין של המחליף, רועי קהת, שהוכיח שקבוצה בריאה שמחפשת שינוי ויציאה לדרך חדשה צריכה את כל 18 השחקנים של הסגל.

למזלה הרע של הירוקים למרות התחושה והאופוריה של הניצחון הקרב, מחליף נוסף בדמות דור מיכה, שהיה צריך להיות על הדשא הרבה קודם, עשה את מה שהוא יודע לעשות יותר טוב מכל אחד אחר במכבי: לתת את הפס הנכון בזמן הנכון.

וכך, הסתיימה המלחמה או הקלאסיקו הישראלי עם תחושה אמיתית של כדורגל אמיתי שיש בו קצת מהכול: לחימה, תשוקה ובעיקר אהבה למשחק. כל שחקן בשתי הקבוצות ששיחק נתן את הלב. כך זה היה וכך זה צריך להיות תמיד.