דרישות תפקיד: בארץ לא יודעים מה זה מנג'ר

לפני כחודשיים שרון זהביאן הבין שהוא לא ימשיך כמנהל המקצועי של מחלקת הנוער בהפועל תל אביב. אחרי תקופה ארוכה, בה קרא ידיעות ושמע שמועות על הגעתם הצפויה למתחם חודורוב של שייע פייגנבוים, משה סיני, פיני בלילי, עומר בוקסנבאום ועוד כמה כוכבי עבר, הוא הבין שגם אם בהנהלה טוענים שיש עשן בלי אש, מוטב לו לחפש מקום אחר, לפני שייחנק מהעשן.

זהביאן סגר בהפועל רמת גן, אבל עוד בטרם עזב הוא יזם פגישה עם בעלי הפועל תל אביב בה ביקש רק דבר אחד. "אני כבר בחוץ", הוא אמר לניסנוב, "אבל אחרי שנתיים כאן, חשוב לי שתביאו את האיש המתאים לתפקיד, כדי שבאמת תצמיחו שחקנים ברמות הגבוהות. אשמח לתת לך הסבר מלא על הגדרת התפקיד והדרישות שלו, כדי שתוכל לאייש אותו עם האיש הנכון".

זהביאן לא המליץ על אף אחד. בשונה מרבים וטובים המנסים לקדם מקורבים, זו לא היתה המטרה שלו. הוא רק רצה לתת לבעלים את הידע כדי שזה יפעל נכון ולא ינחית בוולפסון אנשים רק בגלל שמם ולא בזכות איכותם. רגע לפני שנפרדו לשלום, הבעלים אמר כי ישמח לשמוע ולהחכים ואף הבטיח להתקשר כדי לקבל את המידע. עד היום הטלפון הזה לא הגיע.

בתחילת יוני נבחרת ישראל שיחקה נגד אלבניה וכולנו היינו בהלם מהיכולת, מההפסד המביש ומפערי הרמות בינינו לבין אחת הנבחרות הבינוניות ביבשת. האשמנו את אלישע לוי, ביקרנו את השחקנים וקטלנו את התנאים, אבל אם באמת רוצים להבין למה גם עוד מאה שנה לא נגיע לטורנירים גדולים, מספיק לקרוא את הסיפור בפתיחה, או לראות מה קורה (כמעט) בכל מועדון בארץ בגזרת המנהלים המקצועיים.

בעוד בכל העולם משחקים עם הפנים קדימה, הכדורגל הישראלי עומד במקום, ויש לכך הרבה סיבות. המשמעותית ביניהן היא איוש נכון של משרת המנהל המקצועי, מתוך הבנת חשיבותו המכרעת בטיפוח והצמחת כישרונות לרמות הגבוהות של המשחק. אבל עוד לפני כן, אולי כדאי שפעם אחת ולתמיד אנשים בענף יבינו מה זה בכלל מנהל מקצועי, מה ההבדל בינו לבין מנהל ספורטיבי ויפסיקו לעשות סלט ישראלי.

מנהלים ספורטיביים הם לרוב אנשי אמון של ההנהלה. באחריותם לעצב זהות לקבוצה הבוגרת, למנות מאמן שיוכל להעביר לשחקנים את הדרך אותה הוא מתווה, להחתים שחקני רכש ובקיצור לבנות קבוצת בוגרים. חשוב להדגיש: אין קשר בין מנהל ספורטיבי לבניית שחקנים. הם חייבים להכיר על בוריו את שוק השחקנים המקומי המתאים לרמה שלהם, ולכל אורך הדרך הם מחויבים לתוצאות ועמידה במטרות אותן מציב הבעלים.

מנהל מקצועי לעומת זאת אחראי על עתיד המועדון. אצלו התוצאות הרבה פחות חשובות, אלא הדרך. הוא צריך לבנות פילוסופיית אימון למועדון ולקבוע איך הקבוצות מתאמנות – זהות אחת מבית הספר לכדורגל ועד קבוצת הנוער. לצד פילוסופיית האימון, הוא גם צריך לבנות ולהשריש פילוסופיית משחק - איך המועדון ישחק.

בנוסף, אחת המשימות שלו היא להשביח את מאמני מחלקת הנוער, כדי שיעמדו ברף הגבוהה שהציב ויבנו שחקנים לפי הזהות של הקבוצה הבוגרת. כמעט מיותר לציין שעל מנת ליישם את כל אלה, הוא צריך להיות האיש הכי מוכשר, עם הידע הרב ביותר במועדון. איש מקצוע שיש לו תשובה לכל שאלה, בכל נושא, לכל המאמנים שתחתיו.

זאת אומרת, שמנהל מקצועי צריך לעבור אין ספור השתלמויות בכל התחומים - פיזיולוגיה, תורת אימון, תזונה, פסיכולוגיה ועוד. הוא צריך להכיר את מודל השלבים הרגישים: מה מותר לאמן, באיזה גיל ומתי. מתי ילד וכדור, מתי ילד עם כדור בעמדה, מתי מנטאליות ומתי טקטיקה. אם יהיה לו את כל זה, הוא יוכל לעמוד במטרה לשמה הובא: להכשיר שחקנים מהמועדון לרמה הגבוהה של המשחק.

אצלנו כאמור משתמשים כל היום במונח מנהל מקצועי, אבל מדברים בעצם על מנהל ספורטיבי. אצלנו גם לא נותנים לאף אחד מהתפקידים את החשיבות הנדרשת. גרוע מכך, אצלנו מערבבים ביניהם, או שנותנים לאותו אדם לעשות גם וגם. והגרוע מכל, על סמך מה מאיישים את האנשים? על סמך השם שלהם כשחקנים ולא על איכותם המקצועית.

נכון, את הקהל, התקשורת, וגם את הבעלים מעניינת בעיקר הקבוצה הבוגרת, ואם לדייק, אז בעיקר את התוצאות שלה, אבל בכל מקום נורמלי על פני הגלובוס, שם המילה סבלנות אינה נחשבת קללה, המנהל המקצועי הוא התפקיד החשוב במועדון. הוא זה שאמור להבטיח לבעלים ולמנהל הספורטיבי אספקת שחקנים.

לפני מספר חודשים התקיים ביציע העיתונות דיון סוער על עתיד המנהלים המקצועיים בכדורגל הישראלי. כמעט כל חברי הפאנל צרחו שאין לתפקיד הזה מקום אצלנו והביאו את כישלונם של ניר קלינגר, אלי גוטמן, תור קרלסן מחיפה כדוגמא. הם טענו שלמעט ג'ורדי קרויף, אף אחד כאן בעצם לא הצליח בארץ כמנג'ר מקצועי. הם הסתכלו ודיברו על התפקיד כאילו היה מדובר בטרנד חולף, או ניסוי כושל ושאלו אם בכלל יש בו צורך.

היום, אחרי שעשינו סדר בהגדרות התפקיד, נדמה לי שכבר לא צריך לשאול אם צריך במועדון מנהל מקצועי. ההפך, אי אפשר להתקיים ובטח להתקדם ללא מנהל מקצועי, ורצוי שיהיה ראוי. אם כבר, צריך לשאול האם בארץ צריך מנהלים ספורטיביים. קחו את מכבי תל אביב והפועל באר שבע. שתי הקבוצות המובילות בכדורגל הישראלי בשנים האחרונות. באחת היה מנהל ספורטיבי, בשניה לא. כשמכבי זללה תארים ייחסו את זה לתפקידו של ג'ורדי, כשבאר שבע נכנסה לתמונה ועשתה זאת, ייחסו זאת לאלונה ברקת וברק בכר. אז מה נכון? הירידה של קרויף לדשא והוויתור של מכבי על המשרה, עונים לנו על השאלה.

אז למה בארץ מנהלים ספורטיביים לא מצליחים, בזמן שבחו"ל כן? ההסבר פשוט: בעוד באירופה גדלו לתוך זה, אצלנו מדובר בתפקיד חדש. בעוד באירופה זה תפקיד עם משמעות ושיניים, אצלנו (לרוב) מאיישים אותו במאמנים שמאסו להיות שק חבטות והם רוצים קצת שקט ונוחות לכמה עונות. בעוד באירופה מאמן חדש שמגיע למועדון יודע שמעליו יש מנהל ספורטיבי ואין שאלות, אצלנו למאמנים יש אגו והם לא מוכנים עדיין לקבל את המרות. בעוד באירופה הכל ברור, בעיקר הגבולות. אצלנו, בדיוק כמו המדינה, 69 שנים ועדיין אין גבולות ברורים.

כדי שזה יעבוד צריך שהבעלים יזוז אחורה וייתן למנהל הספורטיבי את הבמה, בדיוק כמו שקרה עם מיץ' גולדהאר וקרויף, אבל אצלנו זה נדיר והבעלים הוא כבר על תקן מנהל ספורטיבי, ראו ערך יואב כץ, אלי טביב וג'קי בן זקן. במקרה כזה אין למנהל ספורטיבי מקום ומה הפלא שאחרי חודשיים בתפקיד, אנשים כמו קלינגר מוצאים את עצמם על הקווים. כן, בדיוק כמו יוסי מזרחי, אבי נמני בשעתו, גוטמן, ועוד אינספור דוגמאות, כולל קרויף שירד לקווים.

אז מי אשם שהכדורגל הישראלי לא מתרומם? המועדונים, הקבוצות ובעיקר בעלי הבית, שלא מצליחים להבין את חשיבותו של המנהל המקצועי ועוד קודם לכן את הגדרת תפקידו. במקום זה הם ממנים אנשים על סמך עברם ככדורגלנים, וגם זה למנהלים ספורטיביים. וכל עוד זה קורה, נמשיך לחפש בנרות שחקנים ישראלים שמתאימים לרמות הגבוהות ולבכות שאנחנו עומדים במקום.