בעונת 1996/1997 הגיע אלי כהן לבית"ר. השריף, שהיה נטול הישגים עד אז, נתפס בבית וגן כמאמן אפור, בטח אחרי שאת הקבוצה אימנו שמות כמו דוביד שוויצר ודרור קשטן. משחקי האימון בטרום העונה, כמו גם משחקי גביע הטוטו, היו אפורים כמו התדמית של המאמן ובבירה כבר החלו לדבר על כהן בלשון עבר.
הכותרות במקומונים קראו לו להתפטר עוד לפני שריקת הפתיחה. הגדיל לעשות ידיעות ירושלים שפרסם בשער האחורי את מספר הטלפון של קשטן וקרא לדדש להתקשר למאמן המוערך. אלא שאז הכל התהפך. במחזור הפתיחה יצאה בית"ר לאורווה בפתח תקווה וחזרה הביתה עם 3:0 חלק על מכבי המקומית. הכדורגל אומנם לא היה מלהיב, אבל הניצחון החלק הספיק כדי לתת לשריף קצת שקט בעיירה.
המחזורים הבאים היו המשך ישיר של הפתיחה. הביטחון עלה, הקהל תמך והמועדון נכנס לטירוף. ואריה אם ישאג, מי לא ירא? זה הסתיים באליפות צהובה וצלחת ראשונה לאיש והשפם, שנכנס בין רגע לטופ של המאמנים בארץ.
בשנים האחרונות כהן נעלם מהנוף. העדר ההצלחות, הסכומים הגבוהים שדרש, הגיל המתקדם וגם האופי המורכב שלו עבור בעלי הבית, כל אלה דחקו אותו לעשות לביתו, אבל איכשהו תמיד היתה זו בית"ר שדאגה להחזיר אותו לקדמת הבמה. בדיוק כמו שקורה עכשיו. באופן די תמוה יש לומר.
צריך לומר את האמת: עצם מינויו של כהן, הוא הבעת אי אמון בגיל לבנדה. המאמן הצעיר השיג בשני משחקיו על הקווים שש נקודות. אומנם אין לזקוף את ההישג לזכותו הבלעדית, אבל בית"ר שיחקה יפה, השיגה תוצאות מרשימות והמערכת החלה לחבק אותו. הוא מצדו קיבל ביטחון, הרגיש שייך וראה בחלון שנפתח, הזדמנות ענקית לקדם את מעמדו המקצועי בשוק המאמנים הישראלים. אז למה אוחנה החליט להביא את כהן? מה עומד מאחורי ההחלטה הזו?
חוזר למקום בו מרגיש בבית (אלן שיבר)
עכשיו יקומו כל החכמולוגים ויגידו שללבנדה אין תעודת פרו ולכן כהן הגיע. בולשיט. גם אם נשים לרגע בצד את העובדה שבמועדון יש את אלי אוחנה שכבר מחזיק בתעודה המבוקשת, ניתן היה להביא לבית וגן מאמנים אחרים. מאמנים שלא באים להעביר אימונים ולקחת את המושכות. מאמנים שיודעים לשים את עצמם בצד. במקום זה הם הביאו את כהן.
בקיצור, עם כל הכבוד ללבנדה, היום בערב תעלה בית"ר של אלי כהן למשחק מול אותה מכבי פתח תקווה שפתחה לו את המזל בעונת 1996/1997. כן, השריף אומנם לא המאמן הרשמי והוא גם לא יעמוד על הקווים היום, אבל מי שמסתכל על האימונים מהצד ומכיר את האיש, יודע שיש פער בין ההגדרות שניתנו לו למעשים שלו בשטח.
הוא יודע שכהן לא בא להיות בובה. ההפך. בדיוק כמו בשנת 1996 הוא בא לקחת את ההזדמנות ולנסות לחזור לקדמת הבמה. הימור שלי, הפעם הסוף יהיה שונה לגמרי.
ההצלחה של לבנדה לא עשתה רושם (אלן שיבר)