בווידאו: משחקו האחרון של גל אלברמן
עונת הדאבל של בית"ר ירושלים, 2007/08, לא היתה רצופה ברגעים מסעירים. למעט גמר הגביע ושתי ההצלות של טברטקו קאלה, ספק אם משהו נחרט בזיכרון הקולקטיבי מהשנה הזו. בית"ר לקחה אליפות די בקלות, ללא הרבה מכשולים, וכשרוב יריבותיה הפוטנציאליות (מתוך מה שמכונה "ארבע הגדולות") בכלל הסתובבו בחלק התחתון של הטבלה. אבל רגע אחד מהשנה הזו לא מפסיק להסתובב לי בראש.
זה היה עוד משחק ליגה נגד הפועל כפ"ס. בית"ר כבר הוליכה 0:1, ויתרונה במגרש לא עמד בספק. כפר סבא יצאה להתקפה במטרה להשיג שער שוויון, כששחקן אחד היה עוד אי שם במרכז המגרש. כשהכדור הגיע לסמואל יבואה, החלוץ המרכזי של האורחים, ניסה להוציא בעיטה לעבר השער, אותו שחקן בלם אותו עם הראש. הקהל קם על רגליו בהתלהבות ובקפיצות שמחה, כאילו עוד שער הובקע. רק מהפעולה הנחושה, רק מהריצה האקסטטית לעבר הכדור והיכולת למנוע שער. זו היתה פעולה וירג'יל ואן דייקית, עוד לפני שמישהו שמע בכלל על וירג'יל ואן דייק. לשחקן ההוא קראו גל אלברמן.
היו שחקנים נוצצים יותר באותה עונה של בית"ר. יצחקי וברוכיאן היו מחוברים יותר לקהל, רומולו סיפק את הגולים, שמעון גרשון ואריק בנאדו ייצבו את ההגנה ובואטנג היה זר שרק כסף גדול יכול להביא לישראל. אבל אם היה שחקן שקהל התחבר אליו, זה היה אותו קשר, שרחוק מהזוהר ומהיופי, שמתמקד בדברים הפשוטים שגורמים לאוהדים להתאהב.
תמיד היה הלב והנשמה. אלברמן
ואל תטעו: בסוף יותר משאוהדים רוצים "מלמיליאנים", הם מחפשים "אלברמנים". כאלה שמספרים סיפור של צמיחה, שלא התחילו מהרבה ולא נולדו עם טאץ' מרהיב בכדור, אבל ייתנו את כל מה שיש להם על המגרש. "כולנו חולמים על קבוצה של קראגרים", שרו פעם אוהדי ליברפול. הם לא חיפשו ג'רארדים או טורסים, אלא מישהו "משלהם".
ואלברמן הרי לא היה שחקן בית. הוא לא גדל בירושלים, אלא בפ"ת. בכל המועדונים בהם עבר: בית"ר, מכבי ת"א או מכבי חיפה הוא רכש את אמונו ואהבתו של הקהל לא דרך הביוגרפיה, אלא דרך הדשא. דרך העבודה הקשה, הסיזיפית, שמביאה נקודות ומאפשרת לניצוצות להתפרץ.
הקריירה דעכה באופן טבעי. אלברמן עוד היה שותף לרצף שלוש האליפויות של מכבי ת"א בתחילת עידן ג'ורדי קרויף, ולקראת הסוף נדחק אחורה. אבל אל תתנו לרגעים האלו לצבוע באפור את השנים היפות: השנים שבהן לא היה מי שעבר אותו, השנים שבהן הוא היה המלכודת במרכז המגרש, החומר שממנו עושים קבוצות אלופות.
הפך לאהוב בכל קבוצה בה שיחק (אלן שיבר)
מאוחר יותר באותו משחק נשכח בטדי, בדקה ה-88, גל אלברמן הבקיע. שער בגארבג' טיים, במשחק גמור, מול יריבה חלשה בהרבה. אבל אני זוכר את עצמי מאושר הרבה יותר מכל שער אחר. כי כמו שהוליווד לימדה אותנו: הסיפורים הטובים באמת נגמרים בהפי אנד, הרגע שבו הגיבורים (או האנטי גיבורים) משיגים את הגמול על העבודה הקשה והמפרכת שלהם, רחוק מאור הזרקורים.
במקרה שלנו, הסוף הוא העובדה הבאה: בעשור האחרון, היו שלוש אלופות דורסניות בכדורגל הישראלי. בשתיים מהן כיכב גל אלברמן. הילד שגדל במכבי פ"ת, ולא נחשב להבטחה גדולה, יורד מבימת ההיסטוריה עם חמישה תארי אליפות, שני גביעי מדינה, שני גביעי טוטו וזכייה אחת בתואר כדורגלן העונה. לפעמים, הטובים, הראויים, אלה שמרוויחים בזעת אפם את הלחם, מצליחים לנצח. וכזה היה הקשר האחורי, ששבה את ליבם של אוהדים בשלוש הערים הגדולות של מדינת ישראל.
הוא לא היה מוכשר ביותר בדור השחקנים שלו, בוודאי לא המיוחצ"ן ביותר, אבל הוא ללא ספק בין השחקנים המשמעותיים בתקופתו. גל אלברמן נפרד היום ממשחק פעיל, ונדמה שכל מי שאהד אותו לאורך השנים ישמור לו פינה חמה בלב. סע לשלום, גל, ותודה על כל האושר שהבאת. היית כל מה שחלמנו עליו.
כל מה שחלמנו עליו (צילום: אלן שיבר)