דרמה קווין: בית"ר לא מחפשת שלווה

זה קורה כל פעם כשבית"ר ירושלים חוזרת לכותרות: אני מוצא את עצמי מביט עליה, ושואל את עצמי "איך זה שלא הסתדרת בחיים"? איך זה שמועדון גדול לכל הדעות, עם שש אליפויות ושבעה גביעים, עם מאות אלפי אוהדים בכל רחבי הארץ עוד לא מצא לעצמו בעלים רגוע. מסודר. כזה עם כסף שעובר בזמן, בלי תזזיתיות, עם חשיבה לטווח ארוך: כל הדברים האלה שעובדים נהדר בחיפה ובתל אביב.

אבל מבט חטוף על ההיסטוריה של בית"ר, מראה שזה לא המודל שעובד בעיר הקודש: היא תמיד חיפשה אחר הדרמה. אחר הסיפור הגדול, הגרנדיוזי, מלא אש וגופרית. קבוצה שעברה מטקס הצגת שחקנים רב רושם להקפאת הליכים תוך שנה אחת, מניצחונות בצמרת למאבק הישרדות כשבאמצע פרשת צ'צ'נים אחת שעשו ממנה סרט, מתחושת אבדון מוחלטת בסוף ימיו של אלי טביב ועד משה חוגג, שמביא לקבוצה את ערן לוי, מאור בוזגלו ויוסי בניון: שלושה שחקנים שכשהם על המגרש יש כותרות, וכשהם לא על המגרש יש כותרות יותר גדולות.

רק תחשבו מה קרה לאלי גוטמן כשהוא ניסה להכניס קצת סדר לבלגן הגדול הזה: בית"ר דחתה אותו כמו שגוף דוחה שתל זר. חברת ההפקה ההוליוודית קיבלה את התסריט של אדון גוטמן, קראה אותו היטב והבינה שהוא לא בשבילה. היא רוצה זיקוקי דינור, אפקטים מיוחדים, משהו שיסעיר את הלב, לא 0:1 קטן מפנדל בדקה ה-81.

למעשה, כל הבעלים של בית"ר ירושלים בתקופה המודרנית אולי לא נאמנים מדי לכללי המנהל התקין, אבל בהחלט יודעים לתסרט דרמה: אחרי הכל, משה דדש ממש בא מתוך בית קולנוע. ובדרך עברו גד זאבי עם הרצון להקים קבוצה אירופית באמצע הלבנט, ארקדי גאידמק שבנה את מגדל בבל ואז הקריס אותו ברעש גדול, גומא אגייאר שכתב סיקוול חדש לסרט "פסיכו", אלי טביב שתמיד נע על הגבול הדק שבין הדרמה לקומדיה, ועכשיו משה חוגג ניגש כדי לכתוב את פרק 2,532 של אופרת הסבון "בית"רים חסרי מנוח".

ואם תרצו, זה היסוד לכל מדיניות הרכש של משה חוגג, מהיום הראשון שהגיע לירושלים: הוא מבין שהקהל של בית"ר רוצה סערה. האוהדים רוו נחת משנים של דשדוש (גם אם זה היה בפלייאוף העליון), משנים של "קרוב אבל לא באמת קרוב", מסיפורים בינוניים ודלוחים. הם רוצים משהו שיסעיר את נפשם, קבוצה שלא רק תתמודד בצמרת אלא גם תכתוב את הסיפור בעצמה. לא פלא שחוגג החתים את יוסי בניון: בעונה שבה בית"ר לא הצליחה להתרומם לכדי מאבקי צמרת של ממש, הוא היה חייב טוויסט דרמטי. ומה יותר דרמטי מהאיש ובלוטות הדמע, הכוכב שבא לסגור מעגל בקבוצה שאותה אהב בתור ילד, במשחק פרידה עמוס רגשות? מה היה בדיוק הטעם במשחק הידידות הזה עם אתלטיקו מדריד, אם לא פרק סיום עמוס כוכבים אורחים, כמו בכל סדרה גדולה?

תעיפו מבט בסגל הזה, שהולך ונרקם: כמה קווי עלילה יכולים להסתכם בקבוצה אחת. עלי מוחמד שמגיע עם שערורייה תקשורתית בילט אין, מיכאל אוחנה שמקבל את החולצה מס' 11 כדי לסגור מעגל, ועוד לא דיברנו על קומת ההנהלה: על המפלצת בת ארבעת הראשים, חוגג-אוחנה-בניון-רוני לוי. מה הסיכוי שהתלכיד הזה לא ייגמר בפיצוץ גדול? האם יכולה להיות הרמוניה בין ארבעה אנשים כל כך דומיננטיים, שנדמה כי דורכים אחד לשני על האצבעות?

זאת בית"ר ירושלים. כך היא תמיד היתה. סוערת ואמוציונלית, מלאה בסיפורים ובשערוריות, עם אנשים יצריים וקהל עוד יותר יצרי. בעיר שבה שום דבר לא שקט אף פעם, קיימת כבר קרוב למאה שנה קבוצה שחיה מהרעש. ניזונה ממנו. אוהבת אותו. נמשכת אליו כמו פרפר לאש.

בית הקולנוע ע"ש טדי קולק כבר מתחיל להתמלא באנשים. המסך עוד לא נדלק, אבל כבר אפשר לשמוע את ההמולה רוחשת בקרב הקהל. האורות כרגע עדיין מעומעמים, השחקנים עוד משננים את השורות שלהם מאחורי הקלעים ("אני רוצה להודות לקהל הנפלא הזה... באתי לכאן כדי לשחק כדורגל ולא לשבת על הספסל... מועדון כמו בית"ר צריך מאמן/מנהלמקצועי/בעלים הרבה יותר גדול..."). ריח של פופקורן כבר מתחיל למלא את האוויר. האם זו תהיה דרמה, קומדיה, טרגדיה? אין לדעת. הצופים כבר תופסים את המקומות שלהם, המסומנים מראש. עוד מעט האורות ייכבו, והסרט יתחיל. ברוכים הבאים לגיהנום.

"...בנית לך בית וחצבת אותו לנצח
אני מכיר אותך מדאם לא מאתמול
הכל נכון מאוד אבל בעצם
יש לך חוזה עם מנהל קרקס גדול..."