יש החלטות שמתקבלות בגלל רגש, יש כאלה שמתוך היגיון. אבל יש גם כאלה שאין להן טיפה רגש ולא קמצוץ של היגיון. לזרוק את עומר דמארי מהפועל ת"א זה שווה ערך ללזרוק את האחרון שאמר "לא" לאימפריאליזם הצהוב וכן לרומנטיקה האדומה.
להגיד לחלוץ שהוא רחוק משיאו, שהמאמן לא רוצה אותו ושהוא מרוויח שכר שמכביד על המועדון - זה אבסורד בערך כמו להכריז על "עונת חזרה חגיגית לבלומפילד" ולהיתקע בלי מישהו שמבין מה זה לשחק שם. לזרוק את מספר 16, 16 ימים לפתיחת העונה עם אפס סנטימנטים, זו התנהלות שמזכירה טביביזם. רק שעושים את זה כדי לחסוך כמה לירות, זה כבר ניסנוביזם.
על פניו, ההחלטה לשחרר את דמארי היא אולי הגיונית. בכל זאת הוא כבש רק פעמיים בסיבוב אחד בעונה שעברה, נעדר כמעט שנה בעקבות פציעה שלא חוזרים ממנה וגם בהכנה לעונה הזו הוא נראה חיוור כמעט כמו הקבוצה שלו. רק שנדמה שהאחים ניסנוב מתרכזים בלהגיד לעצמם כמה הם צודקים בהחלטותיהם, ואף אחד לא מעיר את עיניהם כמה הם לא חכמים בהתנהלות. כמו שהם עשו כשהם שללו מאוראל דגני, דורש השדרוג הקבוע, את סרט הקפטן. כמו שהם לא רצו לשלם לרמזי ספורי, בוגר מחלקת הנוער, סכומים מופקעים. צודקים, אך לא חכמים.
אומרים שהקהל בארץ מבין בכדורגל, וזה כנראה נכון. אבל לצד הרציונאליות גם הוא תמיד יהיה צמא למישהו משלהם על המגרש. בעידן בו קפטנים אדומים זרקו את הסרט ברגע שגאידמק וגולדהאר הניחו מולם חבילת ירוקים מעוררת תיאבון, דמארי היה אחר. שחקן ששער שלו היה שווה יותר מגול, שחקן שהחמצות גדולות התקבלו באהבה אצל קהל מעריציו ביציע כי הוא משלהם. אחד כזה שגרם לרשתות החברתיות להיראות אתמול כמו מצעד מתאבלים שמצטערים שהם לא עשו יותר כדי שהוא יישאר. משפט חסר תוכן שאומר הרבה.
הניסנובים, החלטה בלי רגש (אלן שיבר)
לפני 11 שנים, מאמן צעיר ומבטיח בכדורגל הישראלי העונה לשם גיא לוזון החליט שעבר זמנו של יוסי אבוקסיס המזדקן והגיע זמנו לפרוש. הוא גרם לו לצאת בדמעות ממתחם חודורוב, כמעט כמו שדמארי יצא בערב חמישי. לוזון קיבל החלטה אולי מושכלת (בעיניו), כי הרגליים של מספר 8 כבר לא היו כמו פעם והגיע הזמן לחדש את השורות, אבל לאחר מכן המאמן ניצח רק פעם אחת ב-10 מחזורים ופוטר. הדמעות של אבוקסיס עוד לא התייבשו, ולוזון מצא את עצמו בבית, כי בהרכב שלו לא היה מישהו שהבין מה שהוא לא הבין. צריך משהו מעבר. לתשומת ליבו של ניסו אביטן.
ואולי גם אביטן צודק. כי הרי החיוכים ונעם דבריו אינם מכסים את העובדה שאין משהו שדומה לחלוץ בסגל האדום הבינוני. כי אולי דמארי כבד, נגע בכדור פעם אחת ב-40 דקות במשחק גביע הטוטו נגד בית"ר ירושלים, ולעיתים נחמץ הלב מה שהפציעות עשו לשחקן המופלא של לפני כמה שנים. אבל כשהולכים למהלך כזה, צריך לחשוב על האפקט המתמשך. בוודאי שאם הקופה צמאה לכמה לירות, יש מצעד של שחקנים שראויים לקבל טופס טיולים לפניו.
כרגע בלומפילד מתמרק, האוהדים נזכרים בציניות שהרי זו אמורה להיות העונה המוצלחת שלהם כי "פעם בעשור, הפועל זוכה בדאבל". רק שהקיץ הזה ייזכר ככזה שבו הכביסה המלוכלכת כובסה לעיני כולם ושהיא נפרדה מהסמל שלה בהודעת דוברות לקונית של 50 מילים עם ציטוט מצד הבעלים: "אני מאד אוהב את עומר. מאחל לו בהצלחה".
זו פרידה עגומה, לא ראויה, אפילו שפלה. סמלים צריכים להיפרד לבד, לא להיזרק כאחרון הזרים. מגיע להם לפרוש כמו גיבורים, ולא למצוא את עצמם לבד בחנייה של מתחם האימונים דומעים מהעלבון שייתקע עוד הרבה זמן בגרון. בעוד כמה ימים יגיע המחליף, כנראה שחקן זר, עוד אחד שיעזוב אחרי עונה. אולי הוא יכבוש כמה שערים יותר מדמארי... אז מה?
האחים ניסנוב ייזכרו לעד כאלה שהצילו את הפועל ת"א מפירוק וירידה לליגה ג'. הם גם ייזכרו כמי ששילמו לעומר דמארי, רק כדי שלא ישחק בהפועל ת"א.
דמארי, היחיד שהעדיף להישאר אדום (דני מרון)
אביטן, הזמן יגיד לנו אם ההחלטה הייתה נכונה (אלן שיבר)