זו מסורת אמריקאית, בעיקר, אבל בזמן האחרון היא גם התגבשה בארץ: הבטחות לשנה החדשה, New Year Resolutions. שורה של צעדים שאנחנו מנסים להגיד לעצמנו שהשנה, הו השנה, אנחנו נעשה אותם. לרוב, אנחנו לא באמת מקיימים את ההבטחות האלה, אבל נדמה שאין כמו היום שבו שנה חדשה מתחילה כדי לנסות ולבחון את עצמנו, לראות מה עובד ומה פחות עובד, ולפחות לנסות להשתנות. אז כצופה, מצאתי שלושה דברים שהייתי שמח להיפטר מהם בתש"פ שתבוא עלינו לטובה.
בוז/קללות לשחקנים שלך
מראש אני רוצה להבהיר: ברור לי שכדורגל, בוודאי בישראל, הוא חוויה סוערת ועמוסת יצרים. גם כותב שורות אלה לא פעם קילל במגרשים (לפעמים אפילו במקומות שחצו את הטעם הטוב). יחד עם זאת, ספק אם יש דבר משונה כמו הקללות והבוז כלפי שחקני הקבוצה שלך. לקללות כלפי היריב יש מטרה ברורה: החלשתו, הוצאתו מאיזון ושיווי משקל, במטרה להחליש את הקבוצה ולהפוך את משימת הניצחון (שהיא המטרה העליונה של האוהד) ליותר קלה.
אבל מה אמורות קללות כלפי השחקנים שאתה אוהב, אלה שבאת לראות, להביע? איך מתוך הרצון הטבעי לנצח, נולד רעיון העיוועים ששחקן שחוטף קללות ושריקות בוז, אמור להשתפר? מי פה הצליח פעם לעשות את העבודה שלו, כל עבודה שממנה הוא מתפרנס, באווירה שכזו? לכן, טוב נעשה אם נזרוק את המנהג המטופש הזה לפח, ונשמור את הקללות למי שבאמת ראוי להן: אלה מהצד השני.
סובלים מספיק גם בלי הבוז של האוהדים (דני מרון)
בילוי אחרי הפסדים
כמובן שלא אבטל כאן את המנהג, אלא את היחס המצטדק כלפיו. זו תופעה שנדמה שהיתה כאן תמיד: קבוצה חווה הפסד מביך, ובבוקר שלמחרת "נתפסים" השחקנים באחד ממועדוני הלילה. ויש כאן סאבטקסט ברור: אם לא להיתלות באילנות יותר מדי גבוהים, הרי שיש כאן זעקת "ההפסדת וגם בילית". כלומר, ההפסד אינו משנה לסובייקט, לשחקן (שגם "מרוויח מלא כסף"), ולא הפריע לו להמשיך במנהג חייו, והוא אפילו מעז לצאת ולרקוד! אחרי שהפסיד על הדשא.
ובכן, קאט דה בולשיט: לכל אדם, כולל כותב שורות אלה, יש ימים רעים בעבודה. אחריהם, הדבר הטבעי והמתבקש הוא לצאת לבלות. לפרוק את התסכולים שהצטברו מיום לא טוב בדרך כזו או אחרת. מידת האכפתיות של שחקן מתגלה על המגרש עצמו, במה שהוא מוכן לעשות ולהקריב למען חבריו ולמען הקהל. לא בשאלה האם העז לצאת מהבית אחרי ההפסד. ולכן, הגיע הזמן לוותר.
זכותם לפרוק תסכול (אלן שיבר)
היחס לזרים
בואו נודה על האמת: אנחנו לא מתים על הזרים שמגיעים לכאן. הם שונים, באים מתרבות אחרת, לפעמים גם מביאים איתם שיטות שלא תמיד נראות לנו נוח מבחינה ראשונה, ובעיקר: מאיימים. על הסדר הקיים, על מקומות העבודה, על כל מה שהיה לנו נעים ונחמד כש"הם" לא היו כאן. והאמת היא שגם פה, אין ממש הבדל בין הכדורגל לבין העולם שמחוצה לו.
אבל אם בעולם שבחוץ המציאות (תמיד) יותר מורכבת, הרי שבכדורגל קל לזהות את שנאת הזרים במערומיה: הקרדיט הנמוך עד בלתי קיים שזוכים לו זרים, שחקנים, מנהלים או מאמנים, הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן להגחיך או לפגוע ביכולות שלהם, היא רעה ובעיקר לא תורמת לקידום הכדורגל כאן. הנה משאלה לשנה החדשה: בואו ניפתח. נבין שהכדורגל לא נולד בארץ, וכנראה שבכמה מקומות מבינים בו קצת יותר, ובעיקר לא נשליך הצידה כל מי שעוד לא התאקלם כאן ונוריד את השיפוטיות. כולנו נרוויח מזה.
קצת סבלנות (דני מרון)