למרות שעבור הצופה הממוצע הדרבי התל אביבי היה יחסית משעמם, עבור יונתן כהן הוא סימל עוד שלב חשוב בהתפתחות הנהדרת שלו. ראשית, במה שהוגדר כ"תנועת השחיטה" אחרי השער השני של מכבי תל אביב. אז נכון, אם רוצים להיות פוליטיקלי קורקט, אפשר להיות חלק מעדר האנשים שדרש את העמדתו של כהן לדין, אבל זה יפספס את הנקודה ובעיקר סתם יחטיא את המסר. אין אוהד כדורגל, ובטח כאלה של הפועל תל אביב, שלא היה רוצה אצלו שחקן בקבוצה שיחגוג בצורה כזו ניצחון יוקרתי כמו הדרבי. רק שחקנים שמזהים את הרגע, עושים זאת. רק שחקנים שמבינים את הסיטואציה במלואה, נוהגים כך. יונתן ידע בדיוק להתחבר לרגש של אוהדי מכבי תל אביב באותן שניות בהן הובהר סופית מי תנצח בדרבי. רק שחקנים מרגשים מזהים רגעים מרגשים והם לא הולכים ומתרבים בליגה שלנו.
אבל הרגע האמיתי של כהן הגיע דווקא בסיום המשחק, כאשר הודה ש"הסטירה שקיבל מאיביץ' במחזור הרביעי", החזירה אותו למסלול. כהן התכוון למשחק מול מכבי חיפה, אז החליט מאמן מכבי תל אביב להדיח אותו ואת אלירן עטר מהסגל. נחשו איפה כהן נמצא היום ואיפה עטר. אתם בעצם יודעים. אבל זה מעבר לכך. כמה שחקנים ישראלים באמת מבינים שסטירה ממאמן היא בעצם לטובתם? כמה שחקנים לוקחים רגע משפיל כזה והופכים אותו לניצחון שלהם, ועוד מודים בזה בפומבי? אלירן עטר, יש לך תשובה אולי?
הקטע המדהים עם כהן הוא שלא מדובר עבורו בפעם הראשונה. גם בעונה שעברה איביץ' החליט ללמד אותו כמה דברים על משחק הכדורגל בדרך הקשה מבלי כמעט לדבר ולא הירבה לתת לכהן לפתוח בהרכב במחזורים הראשונים. הוא רצה ללמד את כהן משהו חשוב: אתה לא משחק בשביל עצמך, אתה משחק בדיוק לפי מה שהמאמן דורש. ככה קבוצה מנצחת פועלת. וזה, במקרה של כהן, היה לשחרר כדור בזמן, לעשות יותר הגנה, לסחוט מעצמך יותר. כהן הבין זאת בסופו של דבר, והוא הפך לחלק יפה מהאליפות היפה של מכבי תל אביב, עם שישה שערים. היום, אגב, יש לו כבר חמישה, יותר מכל אחד אחר בקבוצה.
רק שחקנים מרגשים מזהים רגעים מרגשים (אלן שיבר)
איביץ' סטר, יונתן כהן למד (אלן שיבר)
שחקן ישראלי יכול להבין למה הוא מקבל את הסטירה הראשונה. הגדולה היא להבין זאת גם בסטירה השניה, אחרי שאתה כבר הופך להיות אחד השחקנים הבכירים במכבי תל אביב. כהן היה מספיק נבון ומספיק מקצוען כדי לדעת להבין את הנמשל גם אחרי שגדל כפרסונה. זו כנראה אחת הסיבות שהפכו אותו השנה לשחקן הכי טוב אצל האלופה.
עכשיו זה השלב לדבר על התכונה הנוספת שהפכה את כהן לשחקן הכי טוב בקבוצה הכי טובה בישראל. זה המקום הנכון להבין את אותה תכונה. ולא, לא מדובר בבעיטה המצוינת שלו ברגל שמאל, בבעיטות החופשיות הנפלאות שלו וגם לא בתנועה, במהירות, בסיומת האמיצה או ברב גוניות – כל אלו הם כמובן חשובים. הכוונה בתכונה המנצחת היא לחוצפה שלו. ליונתן כהן יש חוצפה שמזכירה אחד, ערן זהבי. חוצפה שלא הולכת לאיבוד גם כאשר הוא מקבל סטירות מהמאמן. חוצפה שלא נעלמת גם כאשר הוא מבין שהוא צריך להוריד את הראש בשביל צרכי הקבוצה. להפך. היא רק מתחדדת. זה בדיוק הגבול בין חוצפה שלילית לחיובית.
לכהן יש עוד המון מה לעבור כדי להגיע לרמות של ערן זהבי, או להיות גדול כמעט כמוהו, אבל להבדיל מרבים אחרים – יש לו את הכלים. המקצועיים כמובן, אבל גם הנפשיים. הוא ידע ללכת להתחשל בקבוצות קטנות יותר ולא לבכות על מר גורלו. הוא ידע לחזור למכבי תל אביב בזמן הנכון ולחכות להזדמנות המתאימה. הוא שונה מאוד ברקע ממנו בא ערן זהבי. האחרון בא ממקום של חוסר, ממקום של ילד רעב שצמא להכרה. כהן הוא בן של כדורגלן מוכר, ועדיין כל זה לא מפריע לו להיות מרוכז, נחוש, קשוב, רעב. כישרון יש לו בשפע. אם יידע לא להתבלבל גם בהצלחות הבאות שלו וללמוד מה חשוב ומה לא במשחק הכדורגל כמו ערן זהבי, ההשוואה הזו לא תיראה לכם מופרכת בעוד כמה שנים.
החוצפה של כהן מזכירה את זו של זהבי