זה לא קרה ברגע אחד. זה תהליך שהחל בעשור האחרון. לאט לאט, הם התקבצו סביבך. אנשים שפעם ביקשת מהם עזרה, או שותפים לשיחה, או סתם נהגי מונית או אוטובוס - אנשים רגילים למראה, אנשים מהיום יום. הם התאספו והתאספו, עד שלא יכולת שלא להיתקל בהם. אז רגע לפני שנבחר את כדורגלן העשור, וכדורסלן העשור, ואתלט העשור - הרשו לי לבחור את טרנד העשור: האנשים האלה שאוהבים לספר לך שהם לא סובלים כדורגל ישראלי.
"מה יש לך", יאמר בר שיחך המצוי. "אין פה כדורגל. עזוב! אתה מסתכל על משחק בליגה הישראלית (הם תמיד ייתנו לך את המשחק הכי זניח במחזור), ואתה משווה את זה לברצלונה? לריאל? (יאמרו הפשוטים יותר) לבאיירן? לסיטי? (יאמרו המתחכמים יותר) לליברפול?! (יאמרו המתחכמים עם הניצוץ בעיניים) אין מה להשוות! זה לא אותו משחק!", הם מיד יפסקו בקול רם ובנחרצות אין קץ. "כל העסק פה חובבני!", הוא יגיד לפני שילגום מעט מכוס המים שעל השולחן שלידך.
ואתה, שרואה כדורגל ישראלי מגיל 8, אתה מה תגיד לו? שהוא טועה? הרי אתה רואה את הליגה בדיוק כמוהו. ומודע לכל הכשלים והבעיות והמשחקים המחורבנים וההתבנקרויות והיציעים הריקים. הכל שם. קשה להתעלם מהדברים האלה. ובכל זאת, אני הקטן מבקש לתת כתב הגנה קטן לכדורגל הישראלי, והרי הוא: אנחנו מבינים היטב את הבעיות שיש לכדורגל הישראלי. אנחנו אולי נראים אידיוטים, אבל לא באמת כאלה. ברור שהכדורגל הישראלי מפגר שנות דור מאחורי מקביליו בצרפת או גרמניה, בוודאי מול אנגליה או ספרד. כל בר דעת מבין זאת.
זה משלנו (Getty)
ובכל זאת, הסיבה שאנחנו עדיין עם הכדורגל הישראלי, למרות כל השנים והקיטורים המוצדקים, היא ההבנה הבסיסית שכדורגל הוא כלום אם אין לו הקשר. דמיינו לעצמכם משחק שבו לכל 22 השחקנים יש חולצות בצבע אפור. היציעים ריקים. על הדשא יכולה לשחק נבחרת השחקנים הטובה בעולם: הכי אתלטיים, הכי מהירים, הכי טכניים - ובכל זאת, זה לא ימשוך אותך. לא ימשוך באמת. תוכל להתפעל מהביצועים, אולי לרשום איזה שם בפנקס, אבל בזאת זה ייגמר. אחרי 15 דקות אתה תעביר ערוץ. הימור שלי? אפילו פחות.
כי אוהדי כדורגל, למרות הניסיונות "למדע" (מלשון מדע) את המשחק, הם בסוף אנשים לא רציונליים. אנחנו לא באמת יודעים מה גרם לנו להתאהב בקבוצה שלנו. מתי היה הרגע המדויק שבו הפנמנו שזה אנחנו והיא, ואין שום דבר באמת מעבר. ולכן גם את האהבה לכדורגל הישראלי קשה לתאר במונחים של חומר: ברור שמשחק כדורגל בליגת האלופות יהיה, כנראה, יותר מבדר גם מהמשחק הטוב ביותר שיש לליגה הישראלית להציע. כולנו יודעים את זה. אבל נמשכים למסך בגלל דברים שהם הרבה מעבר לכדורגל.
כי בכל קבוצת ליגת על יש שחקן אחד שאני אוהב, ושחקן אחד שאני לא סובל. הקהלים, המאמנים, ההנהלות - כולם מוציאים ממך אמוציות שגם אלף ברצלונות לא יוכלו להוציא. ולמה? כי הם מפה. כי ראית אותם צומחים באמת. פיתחת אליהם יחס, וקשר, ואפילו קצת פמיליאריות. במקרים מאוד קיצוניים - אהבה או שנאה. שום דבר מאלה אי אפשר לייצר עם הכדורגל מחו"ל, טוב ככל שיהיה. זה כמו הפער בין לראות סרט ישראלי לסרט אמריקאי. כמו הפער בין המוזיקה הישראלית למוזיקה (ובאמת לא משנה הסגנון) מחו"ל. האם הסאונד הישראלי מפגר אחרי מקבילו החו"לי? בוודאי. אבל מוזיקה ישראלית תיגע לי בנימים בגוף ששום שיר מחו"ל לא יכול לגעת בו. לא יכול לגעת באמת.
רעננה מול נס ציונה. גם השחקנים לא נהנים (אלן שיבר)
בשביל מה אנחנו אוהבים כדורגל, לעזאזל? כדי להתרשם ממפרטים טכניים? להתלהב ממפות חום? אנחנו אוהבים כדורגל כי זו הדרך שלנו למצוא סיפור חדש. לשמוע משהו שעוד לא שמענו. להיות מרותקים שוב, להתלהב או להתרגש באמת. ועם כל הכבוד לפרמייר ליג, ועם כל האהבה לברצלונה, לא גדלתי על ריבאלדו. גדלתי על אלי אוחנה (הכניסו שם של כל סופרסטאר מקומי אחר אם נוח לכם). אלה הטעמים שלנו, והצלילים שלנו, והניחוחות שלנו. האצטדיונים שלנו, והקהלים שאנחנו מכירים. הסיפור שלנו.
וכן, הסיפור הזה דוהה לפעמים. אף אחד לא נהנה לראות 0:0 משעמם בין נס ציונה לחדרה, תסמכו עליי. אפילו לא השחקנים שמשחקים אותו. אבל ברגעי החסד, ברגעים שבהם הסיפורים באמת נכתבים, אין עוצמתי או מרגש כמו הכדורגל הישראלי. רוצים הוכחה? תחשבו על זיכרון הכדורגל הראשון שלכם. מאיפה הוא היה? מהאצטדיון בקאמפ נואו או מהאצטדיון בקרית אליעזר?
אנחנו אוהבים כדורגל ישראלי, גם אם הוא פחות כדורגל, בגלל שהוא ישראלי. בגלל שהוא צמח איתך. מהפעם הראשונה שצעדת לתוך מגרש כדורגל, דרך השבתות שהתחילו ב"שירים ושערים" ונגמרו עם "הדקה ה-91", דרך הגיבורים שהיו שם - לכל אחד יש את שלו, דרך הדברים שקרו בדרך: המשחק ההוא שפספסת בגלל דייט, או חתונה, הגמר גביע שנערך לפני הבר מצווה שלך (והסיבה שבגללה אני כנראה לעולם לא אסלח לסרגיי טרטיאק האגדי), הרגע הזה שבכית בגלל משחק כדורגל. כל הדברים האלה מתנקזים יחד אל תוך הכדורגל המקומי, ויוצקים אליו את התוכן. ההקשר הרחב, זה שכדורגל לא יכול לחיות בלעדיו.
יותר מרגש מכל כדורגל אחר (דני מרון)
אז קוראים לי אבישי, ואני אוהב כדורגל ישראלי. גם אם הוא לא מושלם, גם אם הוא פגום מיסודו, גם אם לעתים הוא משגע אותי בחולשתו - הוא עדיין שלי. כדורגל הוא כלום בלי ההקשר שלו, בלי המשמעות שלו, בלי הדברים שעוברים הרבה מעבר למשחק עצמו. הוא כלום בלי לב. והלב? הלב נשאר כאן. תמיד.
מי המציא את המילה?
VIDEO