שירים ושערים: מצעד המנוני האליפות בארץ

זו מסורת ישראלית די חדשנית, ביחס לעולם: קבוצה הזוכה באליפות, מיד אחרי החגיגות ושיכרון החושים, מתכנסת באולפן ההקלטות ושרה שיר לכבוד המאורע. לכל קבוצה יש את הזמר הבולט שלה, או היוצר, שנרגש בעצמו מההישג ובוחר לבטא את שמחתו דרך המילים והצלילים.

עם ישראל תמיד אהב את המוזיקה, מימי "לא נפסיק לשיר" ועד "לא נפסיק לשיר כוכב נולד". וגם כשזה מגיע למשחק האהוב עליו ביותר, הוא הוציא לא מעט פנינות ורגעים מוזיקליים יפים. "טופ 5" הפעם לקח על עצמו משימה קשה: לבחור את שיר האליפות האולטימטיבי. הבחירה נעשתה על בסיס מוזיקלי (ועל בסיס טעם אישי) בלבד, ללא קשר לאיכות הקבוצות או לטיבן. הפעם, ניסינו לתת למוזיקה לדבר.

מקום 5: אבי פרץ - אדום עולה עולה (הפועל חיפה, 1999)
השנה היא אחת לפני אלפיים, והפועל חיפה עשתה היסטוריה. הקבוצה של רובי שפירא ואלי גוטמן, במפגן דומיננטיות שלא זכור הרבה שנים (עד אז ומאז) מחוץ למה שמכונה "ארבע הגדולות", שלטה בליגה ללא עוררין עם שוער ברמה גבוהה כמו דודו אוואט, מגנים דוגמת נג'ואן גרייב ועופר טלקר, שחקני קישור ברמתם של דימיטרי אוליאנוב ואורן זיתוני, ואיך אפשר בלי - ג'ובאני רוסו, בעונת הפריצה שלו בכדורגל הישראלי, שהיה רמה אחת מעל כולם.

אהוד מנור ז"ל כתב טקסטים יפים ומורכבים מאלה, וכנראה גם לא היה מבין גדול בכדורגל, אבל הוא הצליח לכתוב המנון יפהפה, שעד היום מתנגן ביציעי סמי עופר, גם כשהקבוצה רחוקה מאוד מתואר אליפות נוסף. בנבואה מצמררת, הוא כתב: "אדום עולה עולה ופורש כנפיים, אדום עולה עולה, רובי בשמיים". יותר מעשרים שנה אחרי, רובי שפירא ז"ל באמת בשמיים, אבל השיר נשאר כסמל לעונה יפה ולקבוצה ששנה אחת הצליחה לצעוד קדימה, הכי גבוה שיש.

מקום 4: אהובה עוזרי ז"ל - ירושלים של בית"ר (בית"ר ירושלים, 1976)
הרומן בין בית"ר ירושלים והזמר הים תיכוני ידוע לכל. כמעט אין אמן מזרחי בעל שיעור קומה, שלא כתב באיזשהו שלב שיר כזה או אחר לקבוצה עם המנורה. אבל גם בתחום הזה, אהובה עוזרי ז"ל ידעה להיות פורצת דרך. מעט לאחר שבית"ר של נסים בכר, דני נוימן ואורי מלמיליאן הדהימה את מכבי תל אביב באותו גמר גביע בלתי נשכח באצטדיון רמת גן, היא התיישבה לכתוב שיר הלל לקבוצה הירושלמית, רגע לפני שפרצה את הדרך לכל סלון.

"הנה היום שבו זכינו, הנה הרגע עליו חלמנו, עם מלמיליאן ודני נוימן, הביאו לנו התהילה". גם כאן, ספק אם עוזרי באמת ידעה את תפקודו של כל שחקן ושחקן, אבל היה לה ססמוגרף רגיש במיוחד לזיהוי הרגשות של הקהל שלה. ובין ידיה הרגישות והחמות, יצא אחד מהמנוני הכדורגל היפים שנכתבו אי פעם.

מקום 3: איציק זוהר ואתניקס - צהוב עולה זה מכבי (מכבי ת"א, 1996)
"כל שבת חוגגים על המגרש / כל משחק זה קורה שוב מחדש / כשהם עולים, הקהל צועק סביב: / זו מכבי תל אביב!". גם אם לא היית אוהד של הצהובים מתל אביב, את השיר הזה היה קשה לפספס. להקת אתניקס, אז בשיא פריחתה, החליטה לכתוב שיר לכבוד הדאבליסטית הדורסנית של עונת 95/96.

מכבי של דרור קשטן הייתה אחת הקבוצות החזקות והיפות בתולדות המועדון הצהוב, כזו שקשה לשכוח, כמו גם ההמנון שנכתב לכבודה. דידי הררי, אז שדר רדיו וקופירייטר צעיר, כתב את המילים; זאב נחמה, אלוף (שלא לומר דאבליסט!) ביצירת שלאגרים לרדיו (מ"תותים" ועד "קטורנה מסאלה"), על הלחן; וגם חידוש: איציק זוהר, מכוכבי הקבוצה ההיא, על הביצוע מעורר הכבוד. כמו רבים מהשירים כאן, גם הוא החזיק מעמד יפה.

מקום 2: אריק איינשטיין ז"ל - אדומה שלי (הפועל ת"א, 2000)
להפועל תל אביב תמיד היה את הבוהמה בכיס. עוד בשנות השמונים, היא כבר כתבה שיר אליפות שכלל בתוכו את עלי מוהר, יגאל בשן, יצחק קלפטר וחנן יובל, תחת הכותרת "הנה הם באים - השדים האדומים". אבל היה לה אוהד (מספר) אחד, שעד אז לא כתב לה שירים, לפחות לא באופן גלוי. ואז, הגיע הדאבל של עונת 1999/2000.

דרור קשטן, דמות שחוזרת על עצמה גם במצעד הזה, הרים את "התינוקות": סלים טועמה, פיני בלילי, כפיר אודי, שמעון גרשון, עומרי אפק ואחרים, הכניס מעט מהנוקשות שלו למועדון האדום, והחזיר אותו אל פסגת הכדורגל הישראלי, עם זכייה בדאבל מרשים. חשוב לזכור שנכתב שיר אליפות רשמי, אבל כשאריק רוצה, הוא זה שקובע - וזה השיר שהחזיק מעמד.

מיכה שטרית, שעבד איתו באותה תקופה על האלבום "שמש רטובה", הלחין; איינשטיין הפליא בביצוע בלתי נשכח, ושניהם ביחד כתבו את אחד משירי האליפות היפים והסוחפים. בטח בדיעבד, שבע שנים אחרי שאיינשטיין עצמו, מחפש את המשחקים של הפועל, אי שם למעלה.

ובמקום הראשון: חיים משה - ירוק בעיניים (מכבי חיפה, 1994)
יש לשירים את היכולת להחזיר אותך לנקודה בזמן. הרגע שבו צליל מתערבב בצליל, גורם לך לעצום עיניים ולהחזיר אותך בדיוק לרגע בחייך. ולשיר הזה, יש את היכולת לעשות בדיוק את אותו הדבר. חיים משה לא היה ידוע כאוהד מכבי חיפה; כמי שגדל בשכונת התקווה, הוא דווקא היה אוהד של בני יהודה. אבל מאחורי השיר הגדול הזה הייתה נפש אחת, והיא של האוהד הירוק, עוזי חיטמן ז"ל.

אחד הפזמונאים הגדולים בפופ הישראלי כתב לקבוצה שאהב המנון בלתי נשכח, שמילותיו עד היום חצובות במועדון: "אני רואה ירוק בעיניים, והלב מתמלא גאווה / כשדאבל פס עובר בין השניים, ונכנס אל שער היריבה". אפשר להניח בצד את הוויכוח הישן (והמעיק) על מכבי חיפה של 1993/94, והאם היא הייתה גדולה או הכי גדולה. דבר אחד בטוח: הכדורגל של הירוקים, כמו גם השיר שנכתב עליו, נשאר לנצח. הגל הירוק, גל גלי גבה גלי.

ארבע שנים לפני שהלך לעולמו, חיטמן ז"ל כתב לירוקים שיר אליפות נוסף, אבל ספק אם בלב של האוהדים החיפאיים יש משהו שיכול להתעלות על הסחף שמגיע משיר אחד, שמסמל תקופה בלתי נשכחת.