סוף סוף אפשר לנשום לרווחה. אחרי חודשים של שממה בלתי פוסקת, של פער בלתי נסבל בין הרצוי למצוי, של שבתות ריקות מתכניות - זה חוזר. ליגת העל (והליגה הלאומית) ישובו לשחק בשעה טובה, עם הטוב והרע, הנשגב והנמוך, הדמעות והשמחה. נדמה שאפילו צריך לרענן את הזיכרון, כדי לחזור שוב ללופ: לשמות ולמספרים, לעימותים ולמאבקים, להפרשי השערים ולקלישאות. הכל היה רחוק מאיתנו, ועכשיו שוב איתנו. "טופ 5" הפעם מתמרקת לקראת שובו של הכדורגל הישראלי, עם חמש סיבות שבגללן כל כך התגעגענו למשחק היפה.
בגלל המאבק
כמעט שכחנו, אבל אחרי לא מעט שנים, נוצר כאן מאבק אליפות. למעשה, לראשונה מאז המאבק הצמוד של מכבי עם באר שבע בעונת 15/16, שאלת האלופה עדיין לא ידועה. הפער הוא אמנם שש נקודות לטובת מכבי תל אביב, והיא גם הפגינה עליונות מסוימת עד כה, אבל חשוב לזכור: יש לנו עוד שני מפגשים בין שתי הקבוצות, שעשויים לסגור את הפער. אם נרצה או לא, פגרת הקורונה טרפה את הקלפים - המומנטום, שהיה בצד של הצהובים לפני חודשיים, נעצר. ועכשיו, מתחילים מחדש במאבק בין היצריות של הירוקים לברזל של הצהובים, בין הווינריות של איביץ' לבין הקבוצה הסוערת מהכרמל. מכבי תל אביב ומכבי חיפה, ראש בראש. סיבה טובה לחכות.
בגלל השאלות
עוד פעם שועה לא בסגל? ומה בכלל רוצים ממנו, תגידו? מי טוב יותר: מכבי ת"א או מכבי חיפה? ומי ינצח כשיהיה קהל, או בלעדיו? תזכירו לי שוב מי המאמן של רעננה? האם יואב כץ יצליח למצוא סיבות חדשות לחסוך בכסף? מרקו בלבול יכול ללכת צעד קדימה במאבק על האליפות? איביץ' נשאר? איביץ' הולך? ליאור זאדה יצליח להשאיר את נס ציונה בליגה? יכול להיות שהפגרה הזאת תעשה טוב לבוזגלו? האם הפועל תצליח להחזיר לעצמה גביע, ובכל זאת לסיים את העונה הזאת עם תואר? וב"ש - היא מסוגלת לתת לאלונה מתנת פרידה? ושועה, מה איתו? עוד פעם לא בסגל?
בוזגלו. איך הוא יחזור? (אלן שיבר)
איביץ'. יישאר או יילך? (אלן שיבר)
בגלל הספורטיביות
כי בסופו של דבר, את העונה היה צריך לסיים על הדשא. לא טוב לעונת כדורגל להיגמר בגלל החלטה של פקיד בהתאחדות. בסופו של דבר, נצטרך לחוות הנפה, קליימקס, ניצחון במשחק כדורגל שיביא אליפות - ולא סיום של עונה בגלל כוח עליון. בלי הרגע שבו צד אחד ישמח, וצד אחר ישמח פחות, עונה ספורטיבית לא יכולה להיות שלמה. זאת ההחלטה, וטוב שהתקבלה - ועכשיו: תנו לקהל להיכנס. תנו לנו להמשיך מהמקום שבו הפסקנו. זה חשוב לכולנו. בין היתר, בגלל הסיבה הבאה.
בגלל שהיה משעמם בחוץ
כן, אפשר לבוא בטענות לכדורגל הישראלי עד מחר - אבל ראינו טוב טוב מה היה לנו בלעדיו. כמה אפשר להתרפק על הזכרונות מפעם? כמה אפשר להריץ עוד פעם את הריפליי מלפני 13 שנה? לתחזק שמועות או דיבורי סרק? לנסות ולייצר השוואות שכבר השוו מיליון פעם? הכדורגל חייב זכרונות חדשים, טעינה מחדש באנרגיות, סיפורים שנכתבים בלילות מלאי מתח וזרקורים. העולם שבחוץ הראה לנו את כוחו, סיפק לנו את הפרופורציות. תנו לנו לחזור להתעסק שוב בכדורגל.
בגלל הטוב והרע
התגעגענו לסיכום המחזור. לרגע שאתה יושב עם אבא שלך במוצאי שבת. לשער היפה של השחקן האלמוני. לשחקן הזר ש"אם הוא היה מצליח לתת את הפס הזה, לא היה כאן". התגעגענו לקלישאות של המאמנים, ל"אני לא רוצה לדבר על שופטים, אבל..."; ל"קיבלנו חמישה שערים לא מחויבי המציאות"; ל"שיחקנו כמו גברים". התגעגענו לקיטורים, לייאוש ממשחקים שנגמרים באפס-אפס, בלי שלושה פאסים; להנהלות שתמיד נותנות גיבוי למאמן, גם כשהן מפנות לו את המשרד; לקבוצות שהיו להן העונה יותר מאמנים מאשר מונשמים מקורונה (טוב, אולי קצת הגזמה, אבל תודו שבעונה שעברה סכנין כמעט הגיעה לרף הזה); התגעגענו לקהלים ולשמועות, לסיפורים ולשחקנים, להתרגשות ולצמרמורת עם השריקה הראשונה. התגעגענו להיוולד מחדש. כאן. עם הכדורגל שלנו.
כן, התגעגענו גם לרעננה נגד נס ציונה (אלן שיבר)