גורלה של העיר קריית שמונה על הפרק

90 דקות גורליות ייצאו הערב (חמישי, 20:15) לדרך. 90 דקות שאינן גורליות רק לקבוצה הצפונית בישראל, אלא גורליות לעתידה של העיר קריית שמונה כולה. לא בכדי העיר כמרקחה בימים האחרונים. למשך שלושה ימים, מאז תחילת השבוע אז נשרה הפועל קריית שמונה מתחת לקו האדום, נדמה שבעיר למודת הקרבות הזו, הניחו בצד את כל העניינים הטורדניים של היום יום, כולל את ההתמודדות עם הנזקים הכלכליים של נגיף קורונה.

מצבה הקשה עד אנוש של קבוצת הכדורגל העירונית, הפכה לשיחת היום בכל פינה, בכל הפרלמנטים של בתי הקפה ומתחת לכל עץ רענן. כן, תתפלאו, הקבוצה שהתקשתה למשוך לפני עידן הקורונה יותר ממאות בודדות של אוהדים, הפך לשיחת היום. כנראה שזה מה שקורה כאשר הפועל קריית שמונה, שמצאה בעשור האחרון את הנוסחה הנכספת לחיבור מחודש של הרומנטיקה עם הכדורגל, איבדה אותה ונמצאת שוב עם הגב אל הקיר.

הקבוצה של איזי שרצקי, שהגיע למועדון אי שם בקיץ 2000, ידעה לא מעט ימים גדולים שחלקם יהיו חקוקים לעד בספר דברי הימים של הכדורגל הישראלי. האוהדים הכחולים-לבנים זכו לראות זכייה היסטורית וחלומית באליפות, הנפת גביע המדינה, ארבעה גביעי טוטו - שניים בליגת העל ושניים בלאומית ואפילו היו מרחק נגיעה מלהדהים את אירופה כולה עם העפלה סנסציונית לשלב הבתים של ליגת האלופות, אך לבסוף הסתפקו "רק" בשלב הבתים של הליגה האירופית. היום, המועדון הרומנטי שרבים אהבו לאהוב, עומד בפני שוקת שבורה. בפני תהום. צעד כושל נוסף והוא עלול להתרסק, במלוא מובן המילה.

אמנם בעבר השמיע שרצקי קולות שיעזוב את הקבוצה אם תרד ליגה ובשנתיים האחרונות אף דיבר על אובדן התשוקה, אך בכל זאת, אהבתו הגדולה לכדורגל ניצחה והוא נשאר. הפעם נדמה, שאם הקבוצה שלו לא תשרוד בליגת העל, הוא באמת יסכם שני עשורים מלאים במועדון, כשבאמתחתו כל התארים האפשריים וייפרד לשלום. הקבוצה שידעה לייצר רגעים קסומים ובלתי נתפסים עבור הכדורגל הישראלי, איבדה את הקסם בשנים האחרונות. זה קרה כשהיא ויתרה על הצביון הביתי. הקבוצה נבנתה יותר ויותר על שחקני חוץ - כשרובם המכריע לא שחקנים נוצצים בעלי שמות מפוצצים ואינם מנוסים.

כלל וכלל אני לא מעוניין לשמוע שוב את הטיעון התלוש מהמציאות שמנסים לשכנע באמצעותו בכל פעם מחדש, ש"יש לנו שחקני בית בהרכב". לא, ממש לא. שחקנים בני 16-17 שמובאים מכל מיני מקומות ברחבי ישראל לקבוצת הנוער של קריית שמונה, על חשבון שחקנים שגדלו למעלה מעשר שנים במועדון, אינם שחקני בית. הם לעולם לא יצליחו להתחבר ל-DNA של המקום הזה אם לא צמחו מתוכו.

קבוצות פריפריאליות מצליחות לייצר יש מאין, כמו הפועל קריית שמונה של העשור האחרון, רק בגלל הלב והנשמה ולא בגלל הכסף הגדול. קריית שמונה של העשור האחרון לא היתה קבוצת מיליונרים. המתכון המנצח להצלחה שלה כלל לב, נשמה וים של תשוקה ורעב למשחק. הלב והנשמה מגיעים משחקנים שגדלו במועדון ושבני המשפחה והחברים שלהם מתגוררים בעיר ומגיעים בכל משחק ליציע כדי לדחוף אותם. את התופעה הזו ראינו ביתר שאת בליגה הלאומית, אז ניתן האמון בשחקנים מקומיים, שהחזירו בענק על המגרש. המספרים שלהם דיברו בעד עצמם.

כאשר אין בסגל שחקנים נוצצים - והוכח שאין, שחקני הבית האמיתיים - הק"שמונאים, הם אלה שמצליחים למשוך קהל, אבל בעונה הזו ובקודמתה, הם לא היו שם. עם שחקני הבית, קריית שמונה רשמה את שתי העליות שלה לליגת העל. עם שחקני הבית, היא זכתה באליפות ההיסטורית שלה ועם שחקני הבית היא הניפה גם את גביע המדינה היחיד שלה. כשאין לב ואין נשמה, כך זה נראה. הניסיון להביא לקבוצה בני נוער אלמונים על מנת להשביח ולמכור אותם ובכך לרשום הכנסה למועדון, יכול לעבוד פעם, פעמיים ואולי שלוש. הוא לא יכול לעבוד תמיד, במיוחד לא על חשבון הצביון הביתי.

כישלון בעמדת המאמן
נכון שלא מעט אוהבים לבקר את אופי המאמנים שעברו לאורך שנים בקריית שמונה. רבים טענו ועודם טוענים לא אחת, ששרצקי קובע - "הוא ורק הוא מחליט". אין ספק שבעל המאה במקרה הזה הוא גם בעל הדעה ועל פיו יישק דבר. לא פעם הוא פגע בול ובגדול בשחקני רכש, אבל לאורך זמן, וכך ההיסטוריה של המועדון הצפוני מלמדת, המאמנים עזבו בטונים צורמים. כך קרה עם רן בן שמעון שזכה באליפות היסטורית, כך קרה עם ברק בכר שחתום על הזכייה בגביע המדינה וכך קרה בהמשך גם עם שלומי דורה (פיטורים בשידור חי בערוץ הספורט) ועם בני בן זקן שהבין תוך כדי משחק שהוא מפוטר.

את העונה הזו פתחה הקבוצה על הקווים עם מסאיי דגו חסר הניסיון בליגת העל. הוא נכשל ופוטר. קובי רפואה הגיע אחריו בניסיון למצוא תרופה לכישלון של הפתיחה. ככל שחלפה העונה, ההפסדים הגיעו בזה אחר זה, אבל בניגוד לעונת הירידה ב-2008/9, אז עמדו על הקווים ארבעה מאמנים (מישל דיין, יצחק בוזורגי, אלי כהן ורן בן שמעון), שרצקי הלך עם רפואה עד הסוף והסוף הזה עלול להסתיים בצורה כואבת. רפואה לא הצליח להרים את השחקנים בתקופה הקשה, מה גם שמרביתם צעירים חסרי ניסיון והתשלום היה במזומן.

בעונה שעברה נקרא לדגל המאמן המקומי שמעון הדרי כדי להציל את הקבוצה על קו הסיום. הוא עשה עבודה נהדרת ועמד במטרה שלשמה הגיע. במקום להניח את המושכות בידיים של הדרי - מאמן מנוסה שיודע לגעת בשחקנים ולחבר את הקבוצה המקומית לעיר קריית שמונה, כפי שעשה לא אחת במועדון הזה, שרצקי בחר להניח אותן דווקא בידיים של מאמן חסר ניסיון. התוצאה: הקבוצה בסכנת ירידה ממשית 90 דקות לסיום העונה.

הסטטיסטיקה לא מאירה פנים לקריית שמונה פעמיים הגיעה הקבוצה למשחקים של "להיות ולחדול" במחזור האחרון של העונה וכשהיא מארחת אותם בביתה. פעמיים היא כשלה. הפעם הראשונה היתה בסיומה של עונת 2003/4 בליגה הלאומית. קריית שמונה ממוקמת במקום השני המוביל לליגת העל. היא זקוקה לניצחון ביתי על הפועל רעננה כדי לרשום היסטוריה. המשחק הסתיים בתיקו 2:2 וחלום העלייה של קריית שמונה נגנז למשך שלוש שנים נוספות.

הפעם השנייה היתה במחזור האחרון של עונת 2008/9 בליגת העל. קריית שמונה מארחת את מכבי פתח תקווה שאיבדה עניין בליגה. הקבוצה של רוני לוי מנצחת 1:2 ומורידה את השרצקים לליגה הלאומית לאחר שנתיים בליגה הבכירה. את הקאמבק לליגת העל היא רשמה כעבור שנה בדיוק, לאחר שגברה בחוץ על נס ציונה. כעת, הכתומים מהשפלה יכולים להיות חתומים שוב על פרק נוסף בהיסטוריה של המועדון הצפוני, הפעם בכיוון ההפוך ולהוריד אותו ללאומית.

גורלה של עיר שלמה מונח על הכף
האבטלה בעיר קריית שמונה בעלייה, ההגירה השלילית מהעיר רק הולכת ומתעצמת. אם הקבוצה המקומית, שעליה גם בנו את המיתוג העירוני בשנים האחרונות תחת הסלוגן "עיר של אלופים", תרד לליגה הלאומית, העיר הצפונית שעוד עמדה בלב הקונצנזוס הישראלי בשל עמידתה האיתנה מול הטרור מלבנון, תאבד לחלוטין את הסולידריות.

את זה יודעים היטב תושבי העיר ואוהדיה של הפועל קריית שמונה. את זה חייבים לדעת גם השחקנים שיעלו למגרש ל-90 דקות גורליות עבור העיר הזו, שבעשור האחרון, הכדורגל הפך בעבורה לאירוע התרבות המרענן והמעניין ביותר. רק ניצחון ישאיר את הפועל קריית שמונה בליגת העל. בתכל'ס, היא תלויה רק בעצמה. כדי שזה יקרה, השחקנים חייבים לעלות למגרש כאילו יצאו מתוך לוע של תותח. הם צריכים להראות לכתומים ממול מיהם בעלי הבית, כבר משריקת הפתיחה. הקהל, גם אם מדובר במאות בודדות, לא יהיה שם כדי לשבת על הגדרות ולהלחיץ את השחקנים. הריכוז שלהם חייב להיות בשיאו.

נכון, שחקנים רבים רחוקים מלהבין את החשיבות של קבוצת כדורגל בליגת העל עבור העיר קריית שמונה, אבל אני מקווה שהם יבינו לפחות את החשיבות שבשמירה על הכבוד שלהם, על החוזה העתידי שלהם ועל גיליון נקי מירידות ליגה. אם השחקנים יראו על המגרש עמידה איתנה כפי שהפגינו תושבי העיר לאורך עשורים, בתקופות הקשות ביותר של אירועים בטחוניים, אין סיבה שהמשימה הפעם תוכתר בהצלחה. וכמו ששואל מוטי חביב (אסי ישראלוף) ב"בובה של לילה": קריית שמונה עיר של כדורגל? ואני אומר: כן, כן - רבים לא יודעים עד כמה כן.

אז קדימה, מחזיק לכם 10 אצבעות ולא רק את אצבע הגליל. בהצלחה!

הכותב הוא כתב ערוץ הספורט בין השנים 2007-2013 ובן העיר קריית שמונה