נולדה לרקוד: אשדוד לוקחת אליפות כל יום

צריך לדבר על מ.ס. אשדוד.

פשוט כי מגיע לה - את הפוקוס, את ההכרה, את אור הזרקורים. היא הרוויחה אותם ביושר - בדם, יזע וכדורגל יפהפה. מי שיעיף מבט על הטבלה, שכידוע אף פעם לא משקרת (אם להאמין לקלישאות), יראה שהיא מסתדרת בסדר מופתי של איכות: מכבי חיפה ראשונה, מכבי תל אביב שנייה, מ.ס. אשדוד שלישית. לפני כל האחרות: לפני באר שבע עם היומרות ובית"ר עם הפנטזיות והפועל תל אביב ש... נשאר ממנה רק השם, פחות או יותר.

הקבוצה שכבר הספיקה לנצח את כל "חמש הגדולות", רוב המקרים בסטייל; שכובשת הכי הרבה בליגה - פרט לשתי המוליכות החזקות והעשירות; ובעיקר - סיימה רק פעם אחת בתיקו. היחידה שנגמלה מהמחלה של "להסתפק בנקודה ולחזור הביתה בשלום", עם מאמן שמעז - ומצליח בהרבה מקרים גם לנצח.

כי מ.ס. אשדוד מאתגרת את כל הנחות היסוד שיש לנו, הצופים, העיתונאים, לגבי הכדורגל - היא לא צמחה מתוך מועדון גדול. למרות האקדמיה, מ.ס. אשדוד לא נחשבת למועדון מוצלח במיוחד: היא מנוהלת ע"י אדם שכבר ישב בכלא, קיבלה החלטות לא פופולריות בעבר (למשל, את החזרתו של עוביידה חטאב מהכלא - ישר למגרש), יושבת על האצטדיון שנכון להיום הוא המיושן ביותר בליגה (כלומר, שלא הוקם או עבר שיפוץ נרחב בשני העשורים האחרונים לפחות), ומעל הכל - מנותקת מהעיר, כששתי הקבוצות הפופולריות שלה משחקות בכלל בליגה א'.

אבל בתוך כל זה, איכשהו, נולדה הקבוצה שהכי כיף לראות בליגה שלנו. בתוך ים של מאמנים חמוצים, סרי דעת, סובלים מקצועיים שרק מתפללים לא לקבל את הטלפון הארור שבו יפוטרו, רן בן שמעון והשחקנים שלו נולדו לרקוד: שגיב יחזקאל המהיר, שלומי אזולאי הטכני, רועי גורדנה שמוכיח כמה הוא פספוס של כל הגדולות, באיו ובגאיוקו, דין דוד וחמודי כנעאן - תלכיד שמשלב ותיקים וצעירים, שמות מוכרים ואלמוניים, שמייצר סביבו אש מקצועית שעושה נעים בלב.

כשכל הליגה סבלה מהקורונה, דווקא אשדוד ראתה במשבר הזדמנות: לה הרי לא היה קהל גדול מאחוריה בכל מקרה, אז היא הצליחה להפוך את אצטדיון הי"א קשישא למבצר - מתוך תשעה משחקים ביתיים, היא ניצחה שבעה (כולל את מכבי ת"א, מכבי חיפה והפועל ב"ש) - עם מאזן שערים מדהים של 6:17! בגלל היעדר הלחצים והרעשים החיצוניים (תרתי משמע), יכולים היו שחקנים כמו יחזקאל או אזולאי לפרוח באמת, לקבל את תנאי הגידול המושלמים כדי להראות שהם פרח מלבלב.

וכשמסתכלים על תנאי הגידול, על רוחות האופטימיות, אפילו על המאמן - מגיעה ההשוואה הבלתי נמנעת מ-2012. האם היא יכולה לזכות באליפות, כמו עירוני קרית שמונה, גם היא של בן שמעון? התשובה הקצרה היא לא. בעיקר, כי כאשר חוזרים אל אותה עונה מיתולוגית (שלמען הסר ספק, ק"ש זכתה בה בזכות מלאה - ולא בחסד של אף אחד), הרי שמול אותה קבוצה גדולה התמודדה ליגה שבה הגדולות היו חלשות עד מאוד: מכבי תל אביב עוד התאוששה מכמה עונות קשות, הפועל תל אביב דשדשה, מכבי חיפה נכנסה אל השנים הרזות ובית"ר ירושלים היתה כבר מחוברת למכשירים, נאבקת על חייה סמוך לקו האדום. הדרך של ק"ש לא היתה קלה, אבל בהחלט היתה קלה יותר מזו של אשדוד עכשיו.

אבל עם כל הכבוד למטרות החומריות, את המטרות של מ.ס. אשדוד היא מגשימה עכשיו. תוך כדי שאנחנו מדברים. זה הרי לא באמת משנה אם היא תסיים שלישית או רביעית בסוף הדרך: אירופה גם ככה גדולה עליה, ולכו תדעו מה בכלל יישאר שם בשנה הבאה. היא לוקחת את האליפות שלה יום יום. עם עוד מהלך כדורגל יפהפה, עם עוד ניצחון מרגש על קבוצה גדולה ועשירה פי כמה, עם האנטיתזה לכל השמרנות, הדיכאון והבאסה שאופפת את הכדורגל כאן בדרך כלל. בתוך כל זה, הם היו יכולים פשוט ליהנות. לרגע אחד מוזהב, המועדון החבוט הזה יכול היה לפרוח ולספק לכולנו רגעי הנאה אמיתיים.

וזה מה שנשאר לנו, בחיים האלה. רק לדעת ליהנות מהדברים הקטנים. מהעוד פס לגול של אזולאי, מהדריבל של יחזקאל, מהסיומת של דין דוד. להיאחז בכל רגע עם מ.ס. אשדוד, כמו בריקוד האחרון עם סינדרלה, רגע לפני שהאורלוגין יכה 12 פעמים והיא תהפוך שוב לדלעת - כשיחזקאל יימכר, כשאזולאי ינסה שוב קבוצה גדולה, כשדוד יעזוב לאירופה. לרקוד עוד קצת עם אשדוד 20-21, בקצב שלה, עד שרסיס האור האחרון יגווע.