זה לא אותו דבר: די לכיסאות הריקים

שנה עברה, והכיסאות עדיין ריקים. שנה תמימה שבה עולם הספורט כולו כבר מורגל לחוות אירועים שבעבר היו אמוציונליים, שיאי רגש אמיתיים, באותה רמת רגש של משחק קט רגל שכונתי. כשהאוויר התרוקן, הוא התרוקן לכולם במידה שווה: הוא שם בכפיפה אחת את גמר ליגת האלופות ואת המשחק בין קרית שמונה להפועל חדרה.

בשניהם היתה את אותה התחושה המבאסת: צעקות המאמנים או השחקנים שמהדהדות בחלל, רעשי הקהל המזוייפים (שאף פעם לא יוכלו להשתוות לדבר האמיתי), ומעל לכל השקט. השקט הארור. שקט שבמקומו פעם היה רעש, פעם היתה שמחה או עצב או כעס, פעם היו רגשות. פעם היה שם חיים.

ומהם החיים, לעזאזל? האם הם רק, כמו ההגדרה המילונית, הקיום הביולוגי שלנו? תקופת המעבר שבין לידה ומוות? עובדת היותך בעל דופק ונושם באופן סדיר? טכנית, ברור שכן. אבל מהותית, חיים שאין בהם שמחה, שאין בהם מוזיקה, שאין בהם רגש - הם חיים ריקים מתוכן. אתה נושם באופן עצמוני. אתה לא באמת חי.

וכך גם הספורט; לכאורה הוא ממשיך להתקיים כסדרו (וטוב שכך, כי האלטרנטיבה היתה מזעזעת הרבה יותר). למעשה, בתקופה הזאת הוא (לכאורה) חי יותר מאי פעם; מבול של משחקים מוטלים על הראש של אוהדי הספורט, כמעט כל יום, כדורגל וכדורסל מכל המינים ומכל הצבעים בקצב מסחרר. אבל כל מה שיש שם, זה דופק. אין לב. אין רגש. אין קהל.

ואפשר היה להבין את היעלמות הקהל כפיתרון זמני. היתה קורונה שם בחוץ, אמיתית לחלוטין, כזו שמאיימת והורגת ומחייבת את כולנו להקרבה מסוימת. בכך אין ספק. אבל מה שהיה זמני, מאיים להפוך לשיטה. לשגרה שנועדה לגרום לכולנו להתרגל אליה.

וכל מי שרואה כדורגל או כדורסל בשנה הארורה הזאת - מבין היטב: זה לא אותו דבר. שער או סל, יפים או מרהיבים ככל שיהיו, תמיד ירגישו דהויים יותר. חסרי חיות, רחוקים מהדבר שהתאהבנו בו בעבר. מה שהיה פעם יצירה פורחת של רגשות סוערים, הפך להיות פעולה מכאנית שחוזרת על עצמה שוב ושוב. וכשזה מכאני, זה לא אמיתי. כשזה לא אמיתי, זה גם לא טוב. והמוצר הזה הפך להיות קשה לצפייה, גם עבור חולי ספורט אמיתיים ומושבעים.

משהו נקרע מהחיים שלנו בתחילת מרץ 2020. משהו גדול יותר מהקהל במגרשים. הוא מתפרש מהאולמות הסגורים, מבתי הקולנוע המיותמים, מההופעות שכבר אינן - עולם שלם שאליו הלכנו כדי לפרוק את הנשמה שלנו, שהתפוגג. עולם שלם שהספורט הוא חלק בלתי נפרד ממנו.

הקיום הכי בסיסי הופך קשה בהרבה, בלי הפורקן הזה. בלי רגע של מנוחה לנפש, אנחת רווחה או צעקת שמחה, דמעה של התרגשות או אפילו זעקה כועסת. ואחרי שנה שלמה בלי הדבר העמוק הזה, שפעם היה כמעט מובן מאליו, נותר לנו רק לחזור ולהזכיר: אין חיים בלי תרבות וספורט, ואין תרבות וספורט בלי קהל. בלעדיו, התמונה אף פעם לא תהיה שלמה באמת.

"...מראה שבורה שעל הקיר
הפנים אותן פנים וכבר קשה להכיר
כולם רואים את העיוות ובכל זאת,
קשה להסביר..."
(רונה קינן)