והיום בתכניתנו "אלוהים שונא אותי" - סכין בלב מאת מייק אמנגה. התקפה אחת, פאקין התקפה אחת, וגמרנו סיפור. כמה אופייני לנו, במשחק שהיה כולו פלאשבק ליום מסויט במיוחד, להשמיט ככה את האליפות בשניה האחרונה.
קהל חוץ ענק, אלפים שצבאו על האצטדיון בקרית שמונה וצבעו הכל בירוק, הרגיש כמו גולת חנק שלא יורדת בגרון לאורך כל המשחק. בקושי שמעו שירה, האווירה הייתה של מתח מעיק. תחושה מבשרת רעות, כזו שגרה איתנו עשר שנים בבטן, חזרה וריחפה מעל הראש שלנו.
אם לומר את האמת - לא באמת הגיע לנו לנצח במשחק הזה. הקבוצה עלתה עם משקולות ברגליים, מאוד לא מדויקת ומאוד עצבנית, דלילים בהזדמנויות ובקושי תוקפים. קרית שמונה, מהצד השני, נלחמה כמו שהיא צריכה ושיבשה אותנו לחלוטין.
ואז אתה כבר משיג את הגול היקר הזה, גונב אותו משום מקום עם דוניו הנהדר, ומאותו השום מקום מגיע החץ המורעל הזה ללב. אחחח, הלוזריות הזאת, מה נעשה איתה מה...
דוניו. הגיע משום מקום (אלן שיבר)
רוקאביצה. אחחחח, הלוזריות הזו (אלן שיבר)
קשה לנתח את המשחק הזה, קשה לעצור את מערבולת התחושות שכרגע מסתחררת, הכאב הזה בבטן מההזייה החוזרת הזאת, הדה ז'ה וו הנוראי הזה של היום.
לא היינו מסוגלים לגמור עניין, וזה כואב, מעצבן וידיר שינה מעיני כולנו במהלך הימים הקרובים.
אבל, ויש אבל ענק, צריך לזכור עובדה נוספת, שייתכן ושכחנו מההלם שנפל עלינו - אנחנו עדיין במקום הראשון, במרחק שתי נקודות, ויש לנו עוד משחק אחד לנצח כדי לעשות את זה. עד כמה שזה הרגיש כמו ה-15.5, ה-15.5 היה המחזור האחרון בליגה. וסיימנו את היום הזה במקום השני. אז כן, צריך לחזור הביתה ולעלות לנצח. אם נשחק על תיקו, זה יחזור לנשוך אותנו בתחת.
כולנו ניקח את הזמן להתאושש ונגיע לסמי עופר בכל הכוח, בדיוק כמו נגד אשדוד, כדי לעבוד. יום ראשון - אם כל המלחמות, המשחק הכי חשוב בעונה, בעשור, בחיים שלנו, ביקום - בשביל הסמל, בשביל האוהדים, בשביל השחקנים, בשביל העיר, בשביל כולנו.
רק ביחד.
בכר ולביא. זה עדיין בידיים שלהם (אלן שיבר)