עונה לא צפויה: באר שבע ערבבה מחדש את ההנחות המוקדמות

הפועל באר שבע. בפעם המיליון ואחת, הוכיח הכדורגל שוב כמה הוא לא צפוי. כמה הוא יכול, במחי משחק אחד או אפילו מהלך אחד, לקחת את כל ההנחות המוקדמות של כולנו - ולערבב אותן מחדש. אם לפני שבועיים, מכבי חיפה נחשבה לפייבוריטית הגדולה (על פי כל בר דעת), ואז בשבוע שעבר זו היתה מכבי תל אביב (על פי אותם ברי דעת), הרי שעכשיו שוב באר שבע נכנסה לתמונה. וכך, הגלגל כנראה עוד יתהפך שוב ושוב במהלך העונה הקרובה.

כי בסופו של דבר, כאשר מסתכלים על התמונה בשלמותה, מגלים כאן שלוש קבוצות שוות ברמתן: שלוש קבוצות איכותיות, חזקות, מאתגרות, עם קהלים גדולים ורעבים - כשכל אחת מסוגלת לנצח כל אחת אחרת. ההיסטוריה מלמדת שכנראה אחת מהן תיפול בהמשך הדרך - מאבקי אליפות הן בד"כ מאבקים של שתי קבוצות ולא של שלוש, אבל עכשיו? קשה מאוד לדעת מי זו תהיה. כל אחת מהן יכולה לסיים ראשונה, וכל אחת גם יכולה לסיים שלישית.

והשאלה המרכזית נוגעת להפועל ב"ש: האם היא הדבר האמיתי? כי מכבי ת"א ומכבי חיפה כבר הוכיחו לנו שהן מסוגלות ללכת עד הסוף, או לפחות - קרוב לסוף. את זה כולנו ראינו בשנה שעברה, עם מאבק אליפות שהיה דרמטי ממה שמישהו חשב - בו זהות האלופה לא היתה ברורה עד המחזור האחרון (ואפילו שם, לאוהדים הירוקים היו כמה דקות של דופק לב מואץ). האם באר שבע מסוגלת לחזור ולתת פייט? זו כמובן שאלה שמוקדם לענות עליה, אבל אמש, בטרנר, אפשר היה לזהות כמה סימנים חיוביים.

כי להפועל באר שבע אין מחסור באיכות: מיגל ויטור הבלתי נגמר הוא בלם יוצא מן הכלל, אור דדיה גדל לעמדת המגן, הלדר לופס מתברר כהברקה, מריאנו בריירו פתח את העונה נהדר, יוג'ין אנסה הוא תענוג לצפייה, רמזי ספורי עובר פתיחת עונה חלומית - ולזה עוד לא חיברנו את מי שיכולים להיות חלק, אבל עדיין נמצאים מחוץ ללופ: איתן טיבי שנפצע, דור מיכה שמסוגל לתת כדורגל (אם יהיה כשיר), וכמובן רוקאביצה. מוקדם גם לשפוט את דנילו אספרייה, לטוב או לרע, אבל אם המשחק אתמול הוא מדגם מייצג - ב"ש מצאה לעצמה אקס פקטור מאוד משמעותי מול כל הגנה.

אז איפה הספק? אולי בגלל תחושת הארעיות, אולי בגלל שכל העסק נדבק מהר מדי, ואולי בגלל שתי פרסונות שגורמות לך לתהות האם היא באמת יכולה להצליח - אריאל הרוש ורוני לוי. שתי דמויות בכדורגל שלנו שאכזבו לא פעם, גם אחרי רגעים מוצלחים כפי שראינו אתמול. וכמובן שזה עוד יכול להתהפך, אבל הרוש בינתיים מציג יכולת מצוינת בין הקורות (כולל מול כמה מצבים טובים שסיפקה מולו מכבי ת"א), ולוי? הוא ידע לתסכל אתמול את אחת הקבוצות הטובות של הכדורגל הישראלי, להוציא אותה מהשטף הרגיל שלה - וכמעט לא להיות במשחק לאורך רוב תשעים הדקות. את המבחן האמיתי הראשון שלה, ב"ש עברה בהצטיינות. עכשיו היא תצטרך לגבות את זה עם הופעה טובה נוספת, מול מכבי חיפה בשבוע הבא.

מכבי ת"א. איך מסבירים את הפער? איך אפשר להסביר אותו? רק שבוע קודם, מכבי של ואן לוון נראתה כמו קבוצה שהאוהדים חולמים עליה: קובאס הסתמן כבינגו, קניקובסקי לא הפסיק לייצר התרחשות ופריצה הוא חלוץ קלאסי שלא ראו מאז פריצה הקודם (באיות אחר), או לפחות קיארטנסון. אתמול, כל השלושה פשוט לא היוו פקטור. נראו כמו ההפך הגמור של האינטנסיביות שלהם בצהוב-כחול.

אפשר בקלות לטעון שבלומפילד היה סטיית התקן; אחרי הכל, מכבי ת"א נראתה לא טוב בכל תחילת העונה - ויש לה כבר שני הפסדים. לדעתי, הבעיה נעוצה בכך שלמכבי ת"א יש המון כישרון ומעט קשיחות ויכולת לקחת את המשחק בעור שיניה. לנצח "ביי הוק או ביי קרוק". מה שבמכבי של איביץ', למשל, היה בשפע - ואפשר לה לקחת נקודות גם מול יריבים חזקים וקשוחים, מול קהל עוין וגדול. יש סוג של רכות במכבי הזאת, והיא כנראה מונחת לפתחו של ואן לוון. אחרי הכל, רוב השחקנים הם אותם השחקנים גם מהקבוצה של הסרבי.

זה מה שמכבי ת"א תצטרך למצוא בעצמה, אם לא בחלון ההעברות של ינואר. להוסיף ליכולת הטכנית של החלק הקדמי, פיזיות ו-ווינריות שיוכלו להביא את המשחק בחלק האחורי. נכון לעכשיו, משחק האגפים היחסית נרפה והעובדה שאספרייה ואנסה פשוט חגגו ללא מענה אתמול, לא מזכירים את מכבי ת"א שראינו בשנים האחרונות. אם הסמל של מכבי ת"א האיביצ'ית היה אותו 0:4 מהדהד בטרנר על אותה ב"ש, שבה היא פירקה לגורמים את הקבוצה שעשתה לה סיוטים; הרי שאתמול, שוב מול ב"ש ושוב בטרנר, היא הבינה כמה הרוח הזאת צריכה אתחול, בכל מה שקשור למאבקי הצמרת עד סוף העונה.