(למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה)
אפשר להתחיל ולאהוב את הדקות האלה שאחרי הדקה ה-90 במשחקים שלנו נגד בית"ר ירושלים. לפני קצת יותר מעשור, הדקה ההיא, ה-92 בטדי של הפועל תל אביב עם ערן זהבי האדום סימלה את הרגע הכי ווינרי בחייה של הקבוצה עם החולצה שהיא לא מציאה (ואת המעבר של זהבי ממשכורת ישראלית לכזאת עם שש ספרות). אזולאי חיכה עוד שתי דקות, עד ה-94, דפק לנו כותרת מושלמת אבל גרם לנו לשאול: האמנם? האם לנגד עיננו נולדה כאן ווינריות חדשה?
לא בטוח. עדיין לא. לפני שבועיים, בערך בדקה הזאת, שער עצמי של ארנסט שטקוס עם הישבן, לקח 2 נקודות שאיתן אנחנו מאיימים עכשיו על האליפות (חיוך). וגם היום. האמנם ווינרים או נודניקים שמוציאים את הנשמה? כשעלי מוהר, זכר צדיק לברכה, הגה את המוטו האדום – "פירקנו אותם 0:1", הוא לא חשב על משחק שצריך היה להסתיים בחמישייה לרשת של היריב האומלל, ונגמר עם הרבה מזל ונס גלוי על הבאזר.
ובכל זאת, כנראה שיש משהו בקבוצה הזאת השנה. ורד ואיינבינדר, גם אם לא יכבשו עד סוף העונה, הם מנוע שלא היה קיים בבלומפילד בשנים האחרונות. בן ביטון שווה נקודות וכל שקל שמשלמים לו עם החייאת האגף הימני והרמות שמעלות זכרונות לאילן בכר וגם פארלי רוסה הוא חתיכת שיחוק. וברצון אלוהים, אפילו שלומי אזולאי יורה.
צריך כמובן לזכור שמול הפועל עמדה בית"ר ירושלים, שחוץ מהשם והקללות לשחקן המוסלמי, לא הזכירה אפילו לא את הקבוצות הגרועות ביותר שלה בשנים האחרונות. אני מנחש שאם לא "בית"ר" היה השם המאיים, אלא, נניח, "הפועל לגזיאל", להפועל שלנו לא היו לוקחות 94 דקות מתישות כדי להכריע. 94 דקות להבין שלא באמת משחקים כאן נגד האריה שישאג מי לא ירא, ואני לא רוצה להעליב שום חיה אחרת.
משהו שונה (אלן שיבר)
ועוד דבר: כולם ידברו עכשיו על החילוף הגאוני של סלים טועמה, (שמסיים קריירה מופלאה כמחליף על הקווים עם אחוזי הצלחה שמאיימים על דרור קשטן), אני חושב שהוא היה מאוחר מידי, אני חושב שאושר דוידה צריך לפתוח או במקרה הגרוע לתת מחצית שלמה, ואני בטוח שלעלות עם 3 בלמים מול הבדיחה הצהובה הזאת, זה עניין שכמעט ונגמר בתור הבדיחה הכי עצובה שיכולנו להעלות על הדעת. בשבת, מול קבוצת כדורגל אמיתית שגם יודעת לכבוש (הפועל חדרה אם לא הבנתם), ניסים לא יעבדו.
אבל למה להכניס אנרגיות קשות בשבוע משמח כל כך, שבו מכבי מתפרקת והפועל מפרקת. הדרבי מתקרב, לעזאזל. עד שהוא יגיע, אפשר לקפל את הדגל הצהוב מעל לבניין עיריית תל אביב. אמרתי עד שהוא מגיע. לא מתחייב מעבר לזה.
נקנח בחלק מהאוהדים, או בשמם האמיתי – נבלות. לפני כמה ימים , בניוקאסל, עצר אצטדיון שלם את נשימתו כשאוהד ביציע לקה בדום לב. אתמול בבלומפילד כמעט עצרו את פעולת הלב של אוהדת שהעזה לעודד שחקן מוסלמי. שם היו אוהדי כדורגל, כאן כהניסטים. דרך יפה לציין את יום השנה לרצח יצחק רבין.
צריך להיות מטומטם כדי לזרוק חפצים לדשא. צריך להיות דביל מושלם כדי לעשות את זה כשהקבוצה שלך במומנטום וריח הנצחון באוויר. אבל יחי ההבדל הלא קטן. צריך להיות עבריין מסוכן כדי להכות אוהד, שלא לומר אוהדת, של הקבוצה שלך כי הם פוגעים לך בטוהר הגזע. אלה גם אלה הם אויבי הכדורגל. רתחנו על זריקת החפצים, אבל מה שקרה ביציע של בית"ר הוא כבר באמת ליגה אחרת.
מהמשטרה אני לא מצפה לדבר. אבל מהאוהדים כן. יש הרבה אוהדים נורמלים, פנאטיים אבל נורמלים, גם בבית"ר. רק הרוב השפוי יוכל לעצור את המיעוט המטורף שמסכן חיים, מרחיק רוכשים ומעביר את הטעם מכדורגל.
אם לא נפרק אותם, הם יפרקו אותנו.
רק האוהדים הנורמלים יעצרו את האיוולת (אלן שיבר)