עם שריקת הסיום של המשחק הדלוח בנתניה, עלתה לי המחשבה בראש: אולי הבעיה היא אצלנו.
אולי אנחנו הבעיה שאנחנו עוד מצפים. שהשם עוד מעורר בנו תקוות לדבר מה גדול שיקרה, בזמן שהשם הוא פחות או יותר כל מה שנותר. אי אפשר לנתק מועדון כדורגל מהעבר שלו, מההיסטוריה או מהמורשת - אבל נדמה שעכשיו, הרקורד של בית"ר ירושלים מהווה עליה יותר נטל מאשר נכס. גובה ממנה מחיר, במקום לייצר ערך.
כי כשאנחנו חושבים על "בית"ר ירושלים", בוודאי האוהדים שלה בגיל המתאים, זה מתחבר אלינו מיד לשורה של אסוציאציות: מלמיליאן, אוחנה, הונגרים, טדי, אלברמן, בואטנג, דאבל. הישגיות. והאמת הפשוטה היא שבית"ר כבר מזמן לא שם: 12 שנה (וחצי) עברו מאז הפעם האחרונה שהמועדון הניף תואר משמעותי. כן, מאז הוא עוד זכה פעמיים בגביע הטוטו - אבל זה בדיוק התואר של קבוצות בסדר הגודל שלה.
ע"פ ויקיפדיה, ההגדרה של "אכזבה" היא "פער גדול בין הציפיות המוקדמות לבין מה שהתרחש בפועל". וזה בדיוק עקב האכילס של הירושלמים. כי האמונה הזו, שבית"ר היא עדיין חלק מ"חמש הגדולות", מונעת ממנו להכיר במציאות הכואבת: כבר שנים ארוכות שבית"ר לא בצמרת (גם כשטכנית היא הגיעה לפלייאוף העליון או אפילו לאירופה), בוודאי שלא נאבקת על תארים. 13 שנה עברו מאז האליפות האחרונה, וספק אם יש אליפות נוספת באופק.
"מוחק הזיכרון" יוכל לסייע. מתוך הסרט "גברים בשחור" (getty)
ב-1997 יצא לאור הסרט "גברים בשחור", בכיכובם של וויל סמית' וטומי לי ג'ונס. כנראה שהאביזר הכי מזוהה עם הסרט (שזכה לכמה סרטי המשך לא טובים), הוא אותו "מוחק זיכרון" - החפץ הכסוף שאותו מציבים מול העיניים שלך, ובבת אחת נמחקים לך הזכרונות. נראה לי שלבית"ר לא יזיק "מוחק זיכרון כזה". ההיסטוריה של בית"ר ירושלים היא חשובה ויקרה, אבל ייתכן מאוד שדווקא התנתקות ממנה - והבנה שבית"ר כבר לא במקומות הזוהרים של פעם - תעשה לה טוב.
כי לבית"ר ירושלים הקלאסית, של אורי ואלי, זו ששאפה לניצחון ולאותו "כדורגל מברזיל" מהשיר של צלילי העוד, 0:0 מול מכבי נתניה זו תוצאה רעה. לבית"ר ירושלים האמיתית, זו שחיה ב-2022, מתנהלת מהיד לפה, וסוחטת כל נקודה אפשרית על מנת להישאר בליגה, זו תוצאה הגיונית ואולי אפילו מתבקשת. הפער בין מה שבית"ר חושבת שהיא, לבין מה שבית"ר באמת, מוליד את הצער - ואת האכזבה.
ולכן, המשימה העיקרית של בית"ר ירושלים - לפחות נכון לעכשיו - היא לשכוח. לשים את העבר שלה מאחור, כי הוא כבר לא רלוונטי. הוא טוב לתקצירים ביוטיוב, לשידורים החוזרים בגולד ולספרים שעל המדף.
במציאות של 2022, אין הבדל אמיתי בין בית"ר ירושלים להפועל נוף הגליל או הפועל חדרה. ואולי דווקא עם אחד מגדולי סמלי העבר שלה, האיש שראה הכל וזכה בהכל עם המועדון, היא תוכל לבצע את ההתנתקות הנפשית, לשרוד את הכאן והעכשיו - שתאפשר, ביום מן הימים, בנייה מחדש וחזרה למורשת המפוארת.
דווקא סמל העבר יוכל לעזור לקבוצה להתנתק. יוסי מזרחי (צילום: ברני ארדוב)