הטור השני שכתבתי אי פעם עבור ספורט 5 היה הטור שסיקר את ההפסד ה-4:3 הביתי למכבי תל אביב, אי שם בעונת 19/20. טוב, הפסד ביתי זה קצת, ככה, מקטין את הסיטואציה. לשרוד את המאורע הזה הרגיש כמו להסתובב עם סכין באמצע של המצח במשך, בערך, חודש. ולא שאחרי החודש הזה המשחק נשכח כלא היה...
מאז, כאמור, אכול אכלנו מלוא הכף מרורים מול מכבי תל אביב, בבית ובחוץ וביותר הזדמנויות ממה שנרצה לזכור, יתומים מניצחון. אבל המשחק הספציפי הזה, מפח הנפש הזה, ישב לי במאחורה של הראש וריפד לי את תחתית הקיבה במשך שנתיים ימים. עד אתמול.
זה היה ברור כשמש שמתישהו הרצף המקולל הזה ייגמר. זה היה ברור שמתישהו, השנה, מכבי חיפה תנצל את היתרון האיכותי המאוד גדול שלה על מכבי תל אביב ותשיג סוף סוף ניצחון. ומעל הכל, זה היה ברור שכאשר זה יקרה, זה יקרה בבום גדול. ובכן, חברים, אין בום גדול יותר ממה שקרה אתמול בסמי עופר, ואין סגירת מעגל יותר מתוקה ומושלמת מהמהפך שסוף סוף הושלם, אחרי שנתיים. מכל בחינה ובכל מובן.
הפתיחה, כאמור, לא ממש בישרה את זה, ועשתה רושם שהעשייה המסורתית שלנו במכנסיים תישמר גם הפעם. מכבי תל אביב, בשלושה מהלכים, מבקיעה שני שערים בסיוע תמוה של דולב חזיזה בקרן בדקה הראשונה (!!!) - ובמסירת אמן של עלי מוחמד לעדן שמיר עם הפצצה מטורפת למזוזה של ג'וש. השחקנים וגם אנחנו היינו אחוזי הלם מוחלט, ייאוש של עוד בור שכרינו במו ידינו המבוהלות ריחף בכבדות באוויר בסמי עופר. במצב עניינים שבו אתה מקבל שני שערים כל כך מהירים, מכאלו טעויות שלומיאליות של חוסר מוכנות ותיאום, כל הטקטיקה עפה מהחלון. מה שמכריע משחקים מהסוג הזה הוא עצבי ברזל, נחישות ומומנטום. אגב מומנטום, אנחנו עוד נשוב אליו בהמשך.
נדמה היה כאילו אנחנו בדרך לעוד חלום בלהות (מאור אלקסלסי)
לאט לאט ובהדרגה, חזרנו לעניינים. הקבוצה, למרות פתיחה איומה ונוראה, לא התפרקה לחלוטין, חזרה לשחק את המשחק שלה, רשמה מספר החמצות מסמרות שיער וסחטה הצלות מטורפות מדניאל פרץ. אגב, שווה לציין שמכבי תל אביב, זאת שהתלוננה אך לפני שבוע על מופעי ההשתטחות של סכנין מולה (בצדק), שכחה כנראה שנאה דורש, נאה מקיים - וערכה מופע נפילות והשתטחויות משל עצמה. אבל העונש, אחחח... העונש...
המרחק בין מפח נפש שהיה מרוקן את האוויר מהריאות של כולנו לבין ההתרחשות המופלאה שקרתה מיד אחר כך, היה ממש כמה סנטימטרים. אותם הסנטימטרים שהפרידו בין מפגש הרגל של סטריין לזו של בן חיים. למזלנו, הצדק נעשה והוואר ביטל את הפנדל, ומשם... ובכן, משם התחילה ההיסטוריה.
אחרי השער של שרי, לא היה אדם אחד באיצטדיון, לרבות שחקני ואוהדי מכבי תל אביב, שלא הבין שהשיוויון יגיע ממש מיד. דוניו, כאמור. נכנס כרוח סערה למשחק ודירדל את השיוויון באיטיות פנימה. ובנקודת הזמן הזו, נוצר לו חור תולעת, מנהרת זמן קסומה בסמי עופר. מיד אחרי ששחקני מכבי חיפה מיהרו לשים את הכדור שוב על עיגול האמצע, חזרנו בבת אחת לנקודה שבה היינו באותו יום מר ונמהר. שוב שיוויון אחרי פיגור של שני שערים מולם, שוב סמי עופר רותח וגועש, שוב הצהובים מפוחדים ומבולבלים, שוב הקהל דורש את נפשם (הספורטיבית) של הצהובים. הגורל והנסיבות זימנו לנו אפשרות לתיקון, הזדמנות בלתי חוזרת לשכתוב ההיסטוריה, הפעם לצד שלנו.
מבט אחד על השחקנים שעל הדשא, משולהבים, מחכים בטירוף שלא ראיתי כמותו לחידוש המשחק (ולעומתם שחקני מכבי תל אביב עם מבטים עורגים לעבר חדר ההלבשה), הבהיר לנו שהפעם, המעגל שנפתח באותו היום ייסגר סופית. אין סיכוי שבעולם שמכבי תל אביב תצא מסמי עופר עם משהו שהוא לא הפסד טראגי.
וכמה סמלי, וכמה כיף, וכמה מתוק, שאותו המבשל ששלח את המסירה שירתה את החץ המורעל בלב כולנו לפני שנתיים, לבש את הירוק ושלח את המסירה לפטיש האימתני של דין דוד, שבהושטת רגל פשוטה דפק את המסמר האחרון בארון הקבורה של עונת המשחקים הנוכחית עבור מכבי תל אביב, ריסק לחתיכות את המחסום המנטלי הארור ושלח את סמי עופר לעולם שכולו רעש בלתי נתפס ואקסטזה מטורפת. כן כן, אנחנו מדברים על אותו אחד שחטף גידופים, חרפות ושירי נאצה מהקהל הצהוב. קוראים לו עומר אצילי, אגב. והוא השחקן הכי טוב בליגת העל.
עומר אצילי. אין יותר סמלי מזה (מאור אלקסלסי)
במשחק שנראה בו כאילו הוא אבוד ומוסח דעת מהשירים (וגם מאובר מוטיבציה להשתיק את המקהלה הצהובה), עומר אצילי התעשת במחצית השניה והראה ווינריות יוצאת דופן ובשתי נגיעות קסם סידר את המהפך. אבל הכי טוב, והכי מתוק, מעבר לניצחון, זו כמות הלילות הלבנים וערימות הדיכאון שעומר אצילי שלנו סידר לכל אותם אוהדים צהובים, שעד דקה 77 חשבו ששוב ייצאו מסמי עופר כשכל תאוותם בידם.
הידיעה שאוהדי מכבי תל אביב יתעוררו לבוקר הטראגי שאנחנו התעוררנו אליו אחרי ה-4:3 (אולי אפילו יותר גרוע, הם הובילו כבר 2:0), אחרי כל השחצנות, העלבונות והרהב שנשפכו פה בטוקבקים בשנתיים האחרונות, אחרי כל כך הרבה קישקושים ריקים על מוסר וקארמה, היא לא פחות מפרייסלס עבורי אישית. זכות גדולה, אשרינו שזכינו לעומר זה, נותר רק לקוות שימשיך להעניק לנו עוד רגעי אושר רבים כמו זה, וכן - ואם על הדרך יהיו שם גם עוד כמה רגעי אומללות ושיברון לב לאוהדים הצהובים באשר הם, אני ממש לא אתלונן.
כן כן, ברור לי לחלוטין - יש לנו עוד לא מעט דרך על מנת להתחיל ולשקם את המאזן העלוב שלנו מול מכבי תל אביב, אבל זו היתה חתיכת מנה ראשונה... לגמרי פותח את התיאבון. ואחח, כמה שזה שורף...
צריך לומר - למרות הפתיחה המהממת שלהם, לא הגיע למכבי תל אביב לנצח במשחק הזה בשיט. לא בהתנהגות הבזויה של אדוארדו גררו (ד"ש חם מגברת קארמה, חמודי), לא על חמש(!) בעיטות לשער בכל המשחק, לא על ההשתטחויות המגעילות, לא על אחוזי החזקה בכדור של הפועל כפר שלם. הצדק נעשה במאת האחוזים, וכל בר דעת ראה את זה. יש גבול לכמה קבוצה פחות טובה יכולה לגנוב, ויש גבול לכמה שום דבר לא מתחבר לנו מולם.
לצד הכובשים והמבשלים, ולדעתי הרבה יותר מהם, הניצחון הזה רשום על מוחמד אבו פאני. גם בנקודה שכולם מסביבו חטפו פיק ברכיים ונראו מפוחדים ומבולבלים, אבו פאני לא הפסיק להילחם לשניה, אסף את כולם מהקרשים והיה אחוז טירוף מוחלט אחרי כל שער. רק מלהסתכל עליו משתגע ומקפיץ את השחקנים והקהל אחרי כל גול הרווחנו שני שליש מהפך, וההתעללות בשחקני מכבי תל אביב בקרן בדקות האחרונות? תענוג צרוף, זה שווה ערך לעוד שער מבחינתי.
בסופו של דבר, כמו שאמרתי בהתחלה, הטקטיקה לא שיחקה פה תפקיד מרכזי. אפשר לדבר על החילופים המוזרים של קרסטאיץ' מול סוללת הארטילריה ששלח בכר למגרש, ובטוח שהיה להם חלק בניצחון שלנו, אבל הדבר המרכזי שקרה אתמול, הוא שמכבי חיפה סוף סוף, בשעה טובה, אחרי כמעט עשור, ניצחה את השדים שלה, ובעזרת דחיפה מטורפת ובליץ מהמם שרק היא יכולה לייצר בליגת העל, הצליחה לנער את הקוף האחרון מהגב וסוף סוף הורידה את הצל האחרון שעוד נח על איצטדיון סמי עופר. לקח קצת זמן, אבל עכשיו אנחנו בבית, במלוא מובן המילה.
מוחמד אבו פאני. סמל הניצחון (מאור אלקסלסי)
עוד מוקדם לדבר על ההשלכות של הניצחון הזה להמשך המירוץ. בהחלט יכול להיות שהן משמעותיות, אבל דרך ארוכה מאוד עוד לפנינו ומשחקים רבים לנצח. ויש גם משחק בשבת. והניצחון הזה, אדיר והיסטורי ומתוק ככל שיהיה, שווה את אותן שלוש הנקודות של הנצחונות האחרים שלנו וגם אלו שעוד נצטרך לנצח בהמשך. אסור להוריד את הרגל מהגז, ושאננות זו בכלל מילה לא פחות ממגונה עבורנו.
אבל לפחות להפעם, אפשר לקחת את הזמן, להתרווח, להתבונן בשמש שזורחת מעל ראשנו קצת יותר יפה ממה שזרחה בכל יום בעשור האחרון, ולומר בחיוך גדול - תודה רבה לך מכבי חיפה, אנחנו אוהבים אתכם.
שבוע טוב ויותר ירוק מזה נשתגע לכולם.
שיהיה שבוע ירוק (מאור אלקסלסי)