ההיסטוריה של בית"ר ירושלים, יודע כל מי שרואה את הכדורגל הישראלי בשלושים השנים האחרונות, מלאה בתהפוכות. מלאה בנסיכים לרגע, אפילו כאלה שהתיימרו להיות מלכים או משיחים, והתבררו כבדיחה עצובה. הלב של אוהדי בית"ר עמוס צלקות מתקוות שנכזבו, מחלומות שהפכו לאפר. אבל נראה שגם ביחס לסטנדרט הדי גבוה הזה, הקדנציה של משה חוגג במועדון מתבררת כאסון מהדהד. מגד זאבי ועד ארקדי גאידמק, מגומא אגייאר עד אלי טביב, כל אחד מהבעלים ההזויים של בית"ר הותיר אחריו נזק כלשהו - אבל נדמה שמעיי החורבות שחוגג צפוי להשאיר אחריו, יהיה הכי קשה להתאושש.
קדנציית חוגג בבית"ר היא זו שבה התקיים הפער הגדול ביותר בין המילים לבין המציאות: בין השאיפה הרטורית ל"בניית מערכת מקצועית", לבין העובדה שלאורך זמן הוא ניהל את הנושא המקצועי כמעט לבדו; בין המעשיות התלמודיות והדיבורים הגבוהים על "ואהבת לרעך כמוך", לבין היחס הבעייתי לשחקנים שגדלו במועדון, לנסיונות לקנוס את השחקנים על העובדה שהפסידו במשחק כדורגל, והפעלת הלחץ המטורפת על הכדורגלנים שלו בכל פעם שהעסק טיפה לא עבד. המילים של חוגג תמיד היו במקום הנכון. המעשים? הרבה פחות.
ונדמה ששיאה של הפארסה מתרחש ממש בשעת כתיבת שורות אלה. בניגוד לאינטרס של הגוף אותו הוא מחזיק, ואפילו שלו עצמו, חוגג מחזיק את בית"ר כמו בת ערובה. גורם במישרין ובמו ידיו להשמדת הערך של המועדון, בכל דקה שהוא עדיין נמצא בו. מנותק לחלוטין מהסיטואציה, משוכנע שהעסק יכול להמשיך להתנהל כסדרו, גם כשהבית מסביבו בוער לחלוטין.
ונדמה שמי שנפגע הכי קשה מההתנהלות של חוגג - הוא דווקא הקהל השפוי. הקהל החיובי של בית"ר היה זה שנשא את שמו ברבים (לעתים גם נשא אותו פיזית על כפיים), מתוך ההזדהות עם הניסיונות (כלפי חוץ) להסיר את הנגע הקשה ביותר שמלווה את המועדון: הגזענות והאלימות. אלא שכיום מתברר שחוגג היה הציניקן הגדול ביותר; הוא השתמש בעקרונות הנשגבים הללו, כדי להאדיר את שמו. ומי שניסה לשרת את טובת בית"ר ירושלים, בסופו של דבר, שירת רק את טובתו של הבעלים.
הבטחות לחוד ומציאות לחוד (האתר הרשמי של בית"ר ירושלים)
מי שהבטיח לייצר ערך, בסופו של דבר - השמיד ערך. שחקנים שנחשבו לפרוספקטים (אביאל זרגרי הוא הדוגמא הטובה ביותר) הידרדרו מקצועית, מעמדם של דמויות איקוניות כמו אלי אוחנה נפגע ללא היכר, ואפילו הקהל - מי שנחשב לנכס הגדול של המועדון - הלך והתרחק. חוגג קיבל מאלי טביב מועדון במצב רע למדי, ואיכשהו - מצליח לייצר מצב שבו הבעלים הבא, אם יהיה אחד כזה, יקבל מועדון במצב רע עוד יותר. עם קהל מיואש, שחקנים שלא רוצים להתמודד ומחפשים את הקבוצה הבאה, ומשכורות שספק אם יהיו מתישהו - לא ברור כיצד יוסי אבוקסיס יצליח להשאיר את הגוף הזה בליגת העל. למרות היתרון המסוים בטבלה.
והאחריות תהיה על כל מי שהיו אמורים לשמור על הסף: מנהלת הליגה, בקרת התקציבים, ההתאחדות לכדורגל. מי שהיו אמורים להגן על השחקנים ועל המועדון מהתנהלות של איש ששיקר במצח נחושה. שהבטיח ישועה והביא אסון. קצת כמו יתר העסקים של משה חוגג, גם כאן הבועה התפוצצה: המוצר שהוא שיווק ברעש גדול ועם הרבה יחסי ציבור, התברר ככזה שערכו המציאותי נמוך בהרבה.
אבל את ועדת החקירה הזו יקימו בעתיד. כרגע המשימה היחידה צריכה להיות כפולה: כל מי שבית"ר בראש מעייניו, צריך לדאוג לכך שחוגג לא יהיה עוד במועדון. חד וחלק. גם במחירים כואבים, אפילו במהלכים שעלולים לפגוע במועדון בטווח הקצר. הנוכחות שלו לא תאפשר לשום דבר לצמוח בעתיד, ופוגמת בסיכוי לשקם את המועדון גם בטווח הארוך.
אבל אחרי כל זה, תגיע גם השאלה המטרידה באמת: איך בית"ר ירושלים יוצאת מהלופ העברייני שאליה נקלעה? מה "הקבוצה של המדינה" יכולה לעשות כדי פעם אחת להשתחרר מהחוליים האיומים שמלווים אותה מאז היווסדה, ולצאת - באמת - לדרך חדשה. יש לכך הרבה תשובות, אבל את שני הדיונים האלה נצטרך להתחיל עכשיו. המועדון הזה חשוב מדי, ומשמעותי מדי ליותר מדי אנשים, מכדי לגסוס בצורה המכוערת הזאת.
הבדיחה על חשבון האוהדים (אלן שיבר)