איזה שבוע מגעיל שזה היה. תענית מיום שני ליום שני, עוברת דרך שבת בלי טעם ובלי ריח. ולא מספיקה התחושה הנוראית אחרי ההפסד המעופש בקרית שמונה, גם השכנים של צ'יץ' פתאום נזכרו לחזור לעניינים משום מקום וצמצמו את הפער בטבלה לחמש נקודות.
לקראת המשחק מול הפועל תל אביב, אולי יותר מכל משחק אחר השנה, הלחץ שיחק תפקיד מרכזי. עוד מעידה אחת, רביעית בחמישה משחקי ליגה, ומשום מקום נוצר כדור שלג, שלך תדע איפה ומתי ייעצר. מה שבאמת הטריד אותנו לא הגיע מזהות היריבה, אלא הרבה יותר מזהותה הכפולה של הקבוצה שלנו. בכזו תקופה של חוסר יציבות, אתה פשוט לא יודע איזו מכבי חיפה תקבל על הדשא - זו שטרפה את אשדוד בלי מעצורים, או זו שניגפה מול קרית שמונה, וזו חתיכת בעיה.
נוכחותו של הלחץ הורגשה היטב לא רק ביציעים, אלא גם על הדשא בסמי עופר, בעיקר לאורך המחצית הראשונה. רבים אמנם הרימו גבה על הציוות של רודריגז בשלושה בלמים והצבתו של נטע בהרכב, אבל זו דווקא בחירה שיכולתי להבין את הרציונל מאחוריה - הקבוצות, כאמור, למדו את נקודות התורפה במערך המסורתי שלנו, תוקפות בלחץ קדמי את שני הבלמים ומבטלות את הבילד אפ שלנו/יוצאות למתפרצות מהירות, שמוצאות חורים של השם ירחם בהגנה שלנו.
אז אם הקבוצות למדו אותנו, היה צורך במשהו פחות צפוי, לפחות בהתחלה. על אחת כמה וכמה מול קבוצה מהירה ומאומנת כמו הפועל תל אביב, היינו חייבים לייצר תבנית אחרת, שתאפשר לנו להחזיק בכדור, להיות יותר אגרסיביים ופחות חשופים מאחור וגם לייצר בילד אפ מהחלק האחורי עם רודריגז. הגישה להגנה שלנו הייתה קלה מדי במשחקים האחרונים, ומשחק המסירות היה ספורדי במקרה הטוב ושכונתי ברוב המקרים האחרים.
לביא. הרעיון טוב, הביצוע טעון שיפור (מאור אלקסלסי)
את כל אלו הצלחנו לתקן, במידה מסוימת, במחצית הראשונה. אז איפה הבעיה במערך הזה? אפשר לומר, בדיעבד (וגם לא בדיעבד), שנטע לביא בכושרו הנוכחי לא היה צריך לפתוח. הוא עדיין לא נראה טוב מספיק, לא חד, מפסיד יותר מדי מאבקים שאנחנו מורגלים לראות אותו מנצח אותם בקלות. ככל הנראה, נטע עדיין לא מאה אחוז מבחינת הרבאק על המגרש והביטחון. מצד שני, רוצה להזכיר לכל אלו שהספיקו לשכוח את הדריבלים הנהדרים שלו ומסירות הפז קדימה בעונה שעברה. זה לא שאין לו יכולת, אלא שיכולת, באופן כללי, היא תלויית ביטחון, חדות וכושר משחק. זה יגיע, אבל צריך עוד קצת סבלנות איתו. הוא הרוויח אותה, ואף יותר מכך, מאיתנו בשלוש השנים האחרונות.
אז אם בביטחון עסקינן, לא ראינו יותר מדי ממנו במחצית הראשונה. הבעיה מקדימה לא היתה במערך, כמו שהיא הייתה בחוסר הדיוק וההססנות בפעולה האחרונה של כל שחקן ירוק שקרב לרחבה. למרות מספר הגבהות גדול מאוד, לא ראינו באמת החמצות מסמרות שיער או הזדמנויות יוצאות דופן. בשום שלב של המחצית הראשונה, לא היה באמת "ריח" של גול באוויר.
עם זאת, גם אם השטף ההתקפי לא היה שם, לא ראינו את אובדן הראש, העצבנות ותחושת המסכנות וה"נטישה" של המשחק שראינו במעידות הקודמות. כל השחקנים בירוק היו, כמובן, מחויבים מאוד, ולא הורידו ראש בשום שלב של המשחק.
הראש לא יורד, וזה טוב ויפה, אבל גם הכדור לא ממש עושה סימנים של לרצות ולהיכנס, ואנחנו כבר במחצית השניה. ובנקודה הזו, אשריה של קבוצה שיכולה, בכל קונסטלציה שהיא, להעלות מהספסל כוכב כמו צ'ארון שרי.
מהשנייה שבה שרי עלה למגרש, כל סמי עופר התמלא בריח שהיה כל כך חסר במחצית הראשונה. ודאי לא הזיקה לכך העובדה שהפועל תל אביב הייתה תשושה לחלוטין מקרב החפירות של המחצית הראשונה, אבל עם שרי על המגרש, האפשרות של הבקעת שער הפכה להיות הרבה יותר ריאלית והבאז חזר ליציעים.
שרי. אשריה של קבוצה שיכולה להעלות שחקן כזה מהספסל (מאור אלקסלסי)
ומי אם לא מר דין דוד עולה ונוגח לרשת שער שמפוצץ את סמי עופר מדציבלים. זו לא רק לכמות השערים שלו, אלא גם האיכות שלהם וחשיבותם. השער הראשון בדרבי, מול בית"ר, מול חדרה, שער המהפך מול הפועל תל אביב במשחק הראשון, שער הניצחון מול מכבי תל אביב, השער אתמול. אלו שערים שהגיעו בצמתים מאוד מאוד חשובות וברגעים קריטיים.
ומרגע קריטי, לרגע קסם מושלם. איזה גול ענק של צ'ארון שרי, שער של כוכב כדורגל אמיתי. זו לא רק איכות הביצוע, אלא גם מהירות המחשבה שלו. כולם הופתעו מההחלטה שלו לחדור ולשחרר בעיטה לשער (לרבות שטקוס, בתגובה איטית), וזו איכות שהיא, בסופו של דבר, ההבדל בינינו לבין שאר קבוצות הליגה.
אבל מעל כולם אתמול, במשחק מטורף של הקרבה אדירה, היה דולב חזיזה. אחרי שבשבועות האחרונים היה נראה שחזיזה שלח את אחיו התאום, המתמחה בנגרות, לשחק במקומו, דולב חזר למקורות. דרך משחק הגנתי קשוח, מלא בלחימה, הביטחון שאבד לו חזר לאט לאט, וכך גם החדות בדריבל, בדאבל פס ובמהירות הביצוע. ודאי לא הזיקה העובדה שמולו שיחק מגן ימני צעיר ומפוחד, אבל גם אושר דוידה המהיר והמהולל אכל מחזיזה חצץ בשני צידי המגרש. עומר אצילי הוא אולי הכוכב הגדול של מכבי חיפה, אבל דולב חזיזה הוא, במובנים רבים, הרוח של המועדון. חשוב מאוד, בייחוד בתקופה לא טובה שלנו, לקבל בחזרה את דולב חזיזה הישן והטוב.
מבחינה הגנתית, משחק טוב מאוד של כלל הקבוצה. בוגדאן פלאניץ' נראה חד ואגרסיבי, שון גולדברג השלים אותו כראוי, גם מיקאל אלפונס נראה כמו מגן ימני סולידי שיודע להצטרף יפה להתקפה, הגם שההגבהות שלו לוקות בחסר. נקווה לשיפור בגזרה הזו.
עברנו משוכה לא פשוטה, מקצועית ובעיקר מנטלית. עם הגב לקיר והלחץ כולו עלינו, ידענו לקחת את המשחק בצורה קשה, בלי המון ברק אבל עם המון נחישות ובקור רוח. את השאיפה התמידית לכדורגל מדהים ושוטף בכל דקה במשחק נאפסן לבינתיים, הריכוז והיכולת המנטלית ישחקו תפקיד מרכזי במחזורים הקרובים.
חזיזה. הרוח של מכבי חיפה (מאור אלקסלסי)
כבר בשבת (תודה לאל, למי יש כוח לשני עד שני הזה), מחכה לנו יריבה שלא זו בלבד שיש לה מטרות ושאיפות משמעותיות משלה להשתלבות בפלייאוף העליון, אלא גם כמעט כל תמצית מהותה הוא קלקול ושמחה לאיד על חשבון מכבי חיפה. הדרבי חוזר לעיר, ואחרי התבוסה בדרבי הקודם, אין לי ספק ששחקני הפועל חיפה יעלו באובר אובר מוטיבציה, גם בכדי להילחם על כבודם, וגם, ואולי בעיקר, בכדי לתקוע לנו מקל בגלגלי האליפות.
עם כל הכבוד ליציעים, שצפויים להיות צבועים ירוק גם בדרבי שהפועל מארחת בו, קהל לא מנצח משחקים בסופו של דבר. אם כך היה הדבר, סביר להניח שהיינו מוכתרים כבר לאלופים די מזמן. רק מלחמה, נחישות על הדשא והימנעות מוחלטת מפרובוקציות, שבוודאי בוא יבואו. טחינת החצץ של השבועות הקרובים החלה אתמול, ואין לי ציפייה שזה ייראה אחרת (אולי גרוע יותר) בדבי מלא יצרים.
בקשה אחת פשוטה, צנועה: תעשו את זה יפה, תעשו את זה מכוער, פשוט תעשו את זה - תביאו את הדרבי.
שבוע טוב וירוק לכולם.
נ.ב. יש אלימות גדולה מאוד ביציעים. אין בזה ספק. אלימות משולחת רסן, ללא אבחנה בין גיל, מין או צבע החולצה. והאלימות הזו מגיעה, רובה ככולה, מכיוון לובשי המדים. אתם שם כדי לשמור על אוהדים, לא כדי להוציא עליהם עצבים. המראות מיציע האורחים אתמול פשוט מבישים, ואין שום צידוק להפעלת כוח כל כך לא פרופורציונלית על אוהדים. תפסיקו להתייחס לאוהדי הכדורגל כאל פושעים!
נ.ב.ב. איך אני מת על צבי הנינג'ה, נוסטלגיה מתוקה. איזה שיחוק עם התפאורה, פשוט יפהפה.
אוהדים הם לא פושעים!