אלונה ברקת רכשה את הפועל באר שבע ב-2007 ועד העונה השנייה של אלישע לוי, הקבוצה מבירת הנגב השיגה תוצאות גרועות יותר מהתוצאות שהניסנובים משיגים בהפועל תל אביב.
שנתיים בלאומית, שנים של דשדוש בתחתית, החלפות מאמנים, רעשים וכישלונות: שום דבר לא רמז על השנים הטובות שהגיעו אחר כך.
השינוי הגיע בעונת 13/14, בה התקבלה לדעתי בפעם הראשונה בבאר שבע של ברקת ההחלטה לתת למאמן כלים אמיתיים לנצח. אלישע קיבל תקציב גדול יותר, החתים את ברדה ובוזגלו והשיג את המקום השני והכרטיס לאירופה. זו נחשבה לעונה טובה ואלישע המשיך לעונה נוספת עם כסף נוסף שהביא את מליקסון, אוגו, הובאן וארבייטמן.
באר שבע הפכה לקבוצת צמרת בזכות התאמה של תקציב לשאיפות. השנים הרעות נזנחו ואז הפציע ברק בכר. אלישע לאחר שלוש שנים לא רעות קיבל את הבשורה שזה הסוף, באר שבע חטפה שישייה בגמר ואיש לא האמין במה שיבוא קדימה.
מה שבא היה יוצא דופן: חלון טוב עם ראדי, בן שהר ושיר צדק הפך לחלון מופלא עם ההחתמה ששינתה הכל – טוני וואקמה. מי שעוקב אחרי הליגה הטורקית מבין היום איזה שחקן הגיע אז לבאר שבע, אבל הסגל של באר שבע היה מעולה, אחוזי פגיעה יוצאי דופן בהחתמות ומאמן שהפך לטוב בדורו.
זו אסטרטגיית ההכפלה שמאז הכניסה את באר שבע לסחרור – שלוש השנים המופלאות שבהם באר שבע ניצחה את גוליית הם באג במטריקס ולא שיטה סודרה.
רעיון ההכפלה של באר שבע אומר ככה: נגיד שלמכבי ת"א וחיפה יש תקציב ב"אינדקס 100", לבאר שבע יהיה תקציב ב"אינדקס 60" ומתחתיה שורה של יריבות מ"אינדקס 30" ומטה. את כל היריבות מתחתיה באר שבע אמורה לנצח בזכות יתרון הגודל. למעשה, ב"ש הפכה את הליגה שמתחתיה, כולל מועדוני על היסטוריים כמו הפועל ת"א ובית"ר ירושלים לקבוצות הפיתוח שלה. ב"ש לא השקיעה מספיק במחלקת הנוער שלא מתרוממת כרגע, פשוט כי יש לה את כל הליגה לדוג ממנה כישרונות.
לדעתי, את הקבוצות שמעליה, היא מצפה לנצח בזכות אסטרטגיית ההכפלה והרעיון הוא שהיריבות פחות "חכמות" ממנה. אם מכבי ת"א משחררת את ראדי, באר שבע תעשה איתו יותר (וכך גם היה), אם מכבי ת"א משחררת את שכטר, טיבי ומיכה, כנ"ל זהה.
הרעיון הבסיסי אומר: "אם ניקח את כל מי שאפשר בזכות יתרון הגודל שיש לנו על הקטנות ונהיה יותר חכמים מהקבוצות העשירות מאיתנו – כך נכפיל את התקציב והמשאבים שיש לנו". אם מכבי ת"א הולכת רק על מאמנים זרים, אנחנו יכולים להביא את המאמן הישראלי הכי טוב וכך הלאה.
ב-2013/14, בפעם הראשונה, התקבלה החלטה לתת למאמן כלים לנצח (אלן שיבר)
אסטרטגיית ההכפלה אינה אסטרטגיה, היא משאלת לב. באר שבע ניצחה את ההיסטוריה שלה, בזכות הכסף והמשאבים שהביאה הבעלות החדשה. היא עשתה קפיצת מדרגה משמעותית עוד לפני ברק בכר בזכות ההבנה שהכסף הוא המנבא הטוב ביותר להצלחה, כסף המתאם הגבוה ביותר בין תוצאות למשאבים. היה לה חלון זמן מיוחד של איבוד עשתונות במכבי חיפה ובידול מעניין מול מכבי ת"א של קרויף, אבל פה זה גם נגמר.
כאשר היריבות העשירות מתהדרות באצטדיוני ענק, הצלחות באירופה (במכבי ת"א בסבירות כמעט גבוהה) ובבעלות לא פחות חזקה כלכלית, לבאר שבע אין עליהן יתרון, במיוחד לאור הוויתור שלה לדעתי על רעיון ההשקעה בעתודות נוער.
מה שיש לבאר שבע מולם נמצא במקום אחד: כדורגל שמרני והגנתי. כדורגל שמרני והגנתי יודע לצמצם פערים מול איכות שכסף קונה.
אבוקסיס ורוני לוי לא הגיעו סתם. הם הגיעו כי הם יכולים בכדורגל מסוג מסוים לצמצם פערים מול הגרסא הכי טובה של מכבי חיפה והעוצמות של מכבי ת"א. אסטרטגיה שמניחה ניצחון על היריבות העשירות בזכות "שכל" אינה אסטרטגיה, היא משאלת לב, אמונה בניחוש ותפילה לכישלון המתחרים.
אבוקסיס הביא גביע וכרטיס לשלב הבתים, שהציל את הפרויקט של יונגר. ברקת כבר הייתה בחוץ והכסף מאירופה יחד עם תכנית הקיצוץ האגרסיבית של יונגר הצליחו להחזיר אותה. הקיץ האחרון היה כולו ניסיון לעשות "ראדי" ועוד "ראדי", אוסף של שחקנים ששהגיעו לבאר שבע לדעתי זה כי לא קיבלו את ההצעות הנכונות ממכבי ת"א ומחיפה.
הקיץ האחרון הביא לבאר שבע הרבה שחקנים טובים, אבל הוא קיץ עם מאזן כוחות ברור: באר שבע היא קבוצת "אינדקס 60" קלאסית, היא תיקח מהפועל ת"א את אבו עביד כי היא יכולה, אבל היא תקבל את טיבי רק כי מכבי לא רצתה אותו.
רוני לוי הצליח להכפיל. הוא עם "אינדקס 60" התמקם במקום השני, חלק מהזמן במקום הראשון, הוא הכפיל בזמן שמכבי חילקה, אבל יש לזה גבול ומחיר. הגבול הוא שמיטש גולדהאר מבין ביתרון לגודל והמחיר הוא הכדורגל ההגנתי והשמרני.
הכותב הינו חבר פאנל בפודקאסט צבע אדום, פודקאסט אוהדי הפועל ת"א
אסטרטגיית ההכפלה אינה אסטרטגיה, היא משאלת לב (מאור אלקסלסי)