אחד היתרונות של האפשרות לעבוד מרחוק, הוא שאני יכול לנסוע בחול המועד לכנרת, להתמקם כמה ימים בבית של המשפחה בקיבוץ. לעבוד בנחת בזמן שהילד הולך לחוף, ממשיך לגינת שעשועים וחוזר חלילה, במקום למצוא לו תעסוקה בדירה קטנה במרכז. אבל יש גורם אחד ששיבש לי את התוכניות לחופש (של הילד, כי אנחנו כמובן עובדים) – חצי גמר הגביע, כמובן. ברוב חוכמתי החלטתי שנדחה את הנסיעה ביום, כדי שאוכל להספיק למשחק. הנזק? כפול. גם נאלצתי לראות את הקבוצה מובכת מול ב"ש בבית, וגם נתקענו בפקקים של החג השני בדרך צפונה.
חבל שלא נשארתי בכינרת (צילום: פרטי)
אז כשההווה כל כך בינוני (למרות ה-0:5 בדרבי), אפשר לעשות אחד משניים – לפנטז על עתיד טוב יותר, או להפליג בנהר הזכרונות לעבר ימים טובים יותר. ולרגל עשר שנים למינוי של ג'ורדי קרויף (זוכרים אותו ביציע באשדוד נראה כאילו הוא לא מבין למה הוא נכנס?), ותחילת עידן הזרים במכבי, נראה לי שאין זמן ראוי יותר למצעד המאמנים הזרים שעברו פה בעשור הזה, ועברו לא מעט. חילקתי את המאמנים שלנו לקטגוריות בדומה לדירוג משרדי עו"ד – עילית, מובילים, בולטים וידועים (לשמצה).
ידוע לשמצה: הדבר הכי מוזר ראיתי, אדם ואזר של המאמנים, ומי שכנראה שמח אחרי שהפסדנו בגמר הגביע. איזה תקופה מוזרה, איזה מינוי מוזר, ואיזה איש מוזר. גבירותיי ורבותיי – ליטו וידיגאל.
ידוע: קטגורית "הולנדים וחברים", בה אפשר למצוא את ג'ורדי המאמן, שלא היה קרוב לסטנדרט של ג'ורדי המנהל המקצועי, אבל בכל זאת עלה לאירופית וסיפק לנו שלל רגעים ביזאריים, כגון סטיב מקלארן כיועץ ומערך כל כך ביזארי, שגם בפוטבול מנג'ר אין אותו. השני, הוא כמובן פטריק ואן לוון, כי אם נעשה ממוצע בין הסיבוב השני של העונה שעברה, לשאר המשחקים אותם ניהל, נקבל קדנציה ממוצעת, שהייתה מלאה ב-4-4-3 בכל מצב ובכל מחיר.
עוד ניתן לציין פה את מלאדן קרסטאיץ', שנתן רצף משחקים סביר, אבל כבר די ברור שייכנס בקרוב לקטגורית ה"לשעבר", ואת יורגוס דוניס, שלמרות תוצאות רעות בליגה, עשה קמפיין מרשים באירופה, כולל ניצחון חוץ בטורקיה. אין לי ספק שרובכם חושבים ששוטא ארבלדזה לא צריך להיות פה. שוטא עלה לשלב הבתים באירופה, ניצח 0:5 בדרבי (כמה מאמנים כבר יכולים להגיד שעשו זאת?), ועד הדקה ה-75 בזניט, היה נראה כמי שהעלים את התלות הזהבי ועוד בינגו של ג'ורדי. אבל אז התחיל רצף אירועים שלא ראיתי שוב מעולם, הקבוצה התפרקה מנטלית, והעונה זכורה ככשלון.
בולטים: מתחילים את הרשימה עם יוקאנוביץ', שהעלה את הקבוצה לליגת האלופות בקמפיין מוקדמות סופר מרשים. אין לי ספק שאם היה נשאר עד סוף העונה, או ליתר דיוק, רוצה להיות פה, היה מביא את תואר האליפות. סוג של ברנדלי קובאס במאמן. אחרון חביב, והוא באמת היה חביב, הוא פטר בוס. המאמן ש(כנראה) הגיע הכי רחוק מכולם, ובא לפה רק כדי להכשיר את המינוי שלו לאייאקס באותו הקיץ. מכבי תחתיו הציגה כדורגל מופלא, אבל לא הצליחה להביא אף תואר, וקרסה עם ארבע תוצאות תיקו רצופות במאני-טיים והפסד מוזר בגמר הגביע לחיפה. עד היום לא הבנתי איך נוסא החמיץ את ההזדמנויות שלו באותו משחק.
גארסיה. פתח את הדרך (אלן שיבר)
בוס. לא הפסיד בליגה
מובילים: קטגוריה "הספרדית", בה אפשר למצוא את אוסקר גארסיה, שהחזיר את האליפות אחרי עשור, ועשה זאת עם כדורגל מעולה בסיבוב השני, כשלא נזקוף לחובתו את הבריחה לנהל מו"מ בבלגיה באמצע העונה, או סבב ב' הלא מוצלח. חולק איתו את הקטגוריה הוא ספרדי אחר, פאקו אייסטראן (זוכרים שהתקשורת כינתה אותו "מאמן הכושר"?), שהביא טרבל, אבל נסמך מאוד על יכולתו האישית של זהבי, ורשם רצף של שמונה משחקי חוץ ללא ניצחון.
עילית: אם לא הייתי מספר לכם, כנראה שלא הייתם יודעים שהמצאתי את הקטגוריה הזאת, אבל זה הטור שלי. זו קטגוריה השמורה לשניים – איביץ' וסוזה, שנמצאים שני קילומטר מעל כל היתר. האחד, לקח פה שתיים מהאליפויות הדומיננטיות שנראו אי פעם, והשני עשה קמפיין אירופי יפה, שייט לאליפות וגמר משחקים בדקה 20. עוד משהו המשותף לשניהם – התלונות של הקהל על כדורגל משעמם (אני ביציע במשחקים ואין לי זכרון כל כך קצר), אבל איזה כיף זה להתלונן עם 3 נק' בכיס.
.