אחת המגמות המבאסות שקיימות, בעולם הספורט ובכלל בחיים, היא "תרבות הכוכביות". הרצון הכמעט אוטומטי שלנו להמעיט בערך של כל הישג, לחפש מה פגום בו ולהתנפל על הפגמים הללו כמוצאי שלל רב. בעיניי זו דרך לא טובה לראות את העולם, ועל אחת כמה וכמה בספורט - שאליו כולנו נמשכים, בסוף, כדי לראות אנשים מגיעים לשיאם; האנושי, הפיזי, המנטלי. ואם אכן זו הסיבה, לא ברור למה לנו לחפש ישר את הסיבות שבגללן האליפות/שער/מדליה היא "חמוצה", או "לא מספיק טובה", או "תראה את מי ניצחת". בסוף בסוף, ניצחון זה ניצחון, שער זה שער - ואליפות זו אליפות.
ולדעתי זה גם ההסבר לחגיגות הדי מוזרות של אוהדי ושחקני מכבי חיפה אתמול, אחרי הפסד די כואב בבית. כשאתה מרגיש שהולכים לקחת ממך משהו, ואתה כל כך רוצה לא לתת להם אותו, אתה תתבצר בעמדה שלך עוד יותר חזק. הם ראו את הנראטיב נכתב, הם הבינו שעכשיו ינסו לצייר את האליפות הזאת כפגומה - בגלל ההפסד הזה למכבי תל אביב; ועל כן הם התאמצו מאוד לצעוק "אנחנו אלופים!".
והאמת הפשוטה היא שבאליפות של מכבי חיפה לא צריך, וגם לא כדאי, להמעיט. בסופו של דבר, אליפות בליגה היא מסע ארוך שבסופו זוכה הקבוצה שהיתה הכי טובה לאורך זמן. התשובה היחידה לשאלה "מי היתה הכי טובה לאורך זמן", בעונת 2021/22, היא מכבי חיפה. היא היתה הכי יציבה בטווח הארוך, היא היתה הכי הרבה זמן במקום הראשון, היא הצליחה לייצר את הרצפים הכי טובים של ניצחונות ויכולת - ובעיקר היא היתה טובה יותר משתי היריבות שלה על הכתר, שבכל שלב אחר של העונה הניסיון שלהם לקחת אליפות התפנצ'ר - בין אם זה בהתחלה (מכבי של ואן לוון), או באמצע (באר שבע של רוני לוי). אם כך ואם כך, זה שלה ושלה בצדק.
שרי. בסופו של דבר, חיפה היתה הטובה ביותר (אלן שיבר)
בכר. ניצחון זה ניצחון (אלן שיבר)
ואחרי שאמרנו את כל זה, ובשוך החגיגות, ברור שלמכבי חיפה היתה עמדה מושלמת לקחת אליפות שזכורה לדורות, באופן דורסני, כמו בימים הגדולים - ובסופו של דבר, התואר הזה ייזכר כתואר פחות מרשים. בקלטת האליפות (המטאפורית, כבר לא מייצרים קלטות אליפות היום) מכבי חיפה תלך אל "משחק האליפות" - המשחק שבו היא התרוממה לשיא אחד אחרון, שבסופו פתיחת שמפניות והנפת צלחת, ולא תמצא אחד כזה. כן, כנראה שיחלקו את הצלחת במחזור האחרון נגד מכבי נתניה, אבל שתי ההזדמנויות לעשות את זה עם קרשנדו מרהיב - התפנצ'רו. בכך חייבים להודות ביושר.
ולא שלא היו לה רגעים יפים: היה לה 1:5 עוצמתי בדרבי, והיה לה צ'ארון שרי בבלומפילד, והיה לה את ה-2:3 המרהיב ההוא נגד מכבי תל אביב בסמי עופר (המשחק שעם כל הכבוד לליל אמש, באמת ייזכר מהעונה הזאת). זכרונות יש לאוהדים הירוקים בשפע, והם בהחלט יוצאים עם מלוא תאוותם בידם. ובכל זאת, את "תמונת הניצחון" הגדולה היא יכולה להשיג רק במקום אחד אחרון - גמר הגביע.
אנחנו נוהגים לחשוב על אליפויות כעל אירוע שמסתיים בשיא - אבל האמת היא שיש לא מעט אליפויות שהסתיימו בקול ענות חלושה, מסיבה כזו או אחרת. כשמכבי חיפה שברה רצף של שבע שנים עם האליפות של גרנט ב-2001, אחרי החגיגות בטדי על חשבון בית"ר, היא חזרה הביתה והפסידה בדרבי החיפאי 3:1 להפועל. בית"ר ב-2008, תוך כדי האליפות, חטפה שלישייה כואבת מהפועל ת"א בבלומפילד. הפועל באר שבע של בכר, ב-2018, הפסידה במשחק ההכתרה שלה מול מכבי ת"א ודור פרץ; ויש עוד דוגמאות רבות.
כל אלה קרו במציאות, אבל ההיסטוריה בדרך כלל מלטפת את האלופים. בסופו של דבר, הפנצ'רים האלה נשארים רק פנצ'רים בדרך. הטייטל "אלופה" חזק יותר מכל המשחקים שעברו בסך. וכך, בראייה קדימה, יהיה גם עם האליפות של מכבי חיפה. ואם היא תרצה בכל זאת שהעונה הזאת תיזכר כעונה בלתי נשכחת, גמר הגביע מול באר שבע יהיה ההזדמנות לעשות את זה. לקחת אליפות קצת פחות מרשימה, ולהפוך אותה לדאבל (או "קוואדרופל", אם תרצו) דורסני. הראשון מאז 1991. כך שהשאלה "איך תיזכר עונת 2021/22 של מכבי חיפה" עדיין מחכה לתשובה מצד חיפה עצמה. ועכשיו נשאר לראות האם הם מסוגלים, נפשית ופיזית, לרשום אקורד סיום מוצלח לעונה גדולה.
יש להם הזדמנות לעשות משהו היסטורי (אלן שיבר)