את מה שעשו השנה אוהדי מכבי חיפה, יהיה קשה לשחזר. הם לבדם אחראים על 30% מכמות האוהדים במגרשים השנה, כל אוהד כדורגל שלישי השנה במגרשים הוא אוהד מכבי חיפה. הם שברו את שיא ההכנסות של המועדון מכרטיסים ומנויים, הביאו לגידול עצום בהכנסות המועדון מעולם המזכרות, הם אחראים על חלק עצום מהכנסות המועדון ומשמשים רשת ביטחון יוצאת דופן להנהלת המועדון. אוהדי מכבי חיפה גדולים ומשפיעים, התקשורת לוקחת אותם בחשבון, קבוצות יריבות מחכות להם לעשות קופה והם כוח.
לעומת זאת בהפועל ירושלים, היו שמחים להיות קצת יותר מכבי חיפה: אוהדי הפועל ירושלים אחראים על רק 2% מכמות הקהל השנה במגרשים. על כל אוהד הפועל ירושלים הגיעו השנה 15 אוהדי מכבי חיפה. הם אמנם הגדילו את ההכנסות ממכירות מנויים וחברי עמותה, אבל החלק של אוהדי הפועל ירושלים בהכנסות נמוך משמעותית מחלקם של האוהדים במועדוני הגדולות, בוודאי ביחס למכבי חיפה.
לפי כל הפרמטרים של תרומת האוהדים למועדון ושל כמות אוהדים אבסולוטית, מי שראויה להיקרא מועדון אוהדים היא דווקא מכבי חיפה, מכבי ת"א, הפועל ת"א או הפועל ב"ש. בקבוצות האלה, האוהדים הם הפקטור הכי משמעותי - יותר מבעל הבית, יותר מאירופה, יותר ממכירות שחקנים, יותר מתרומות, יותר מעירייה. בהפועל ירושלים לדוגמא האוהדים הם אולי הפרמטר הרביעי או החמישי - כספי הטלוויזיה, התרומות, הטוטו, העירייה באים קודם. גם יחס התרומה של אוהדי החוץ לאוהדי הבית הם לא משהו מיוחד.
הרעיון שמועדון מסוים הוא מועדון אוהדים בעולמנו בו סימטריה היא מפתח, משליכה משהו על המועדון "הרגיל". אני אוהד הפועל בכדורגל ובכדורסל. אני חבר עמותה מ-2008, אבל משהו באהדה שלי למחלקת הרגל פחותה ממחלקת הסל. אני כואב את אותו הפסד ושמח באותו ניצחון, אני חבר עמותה כי אני אוהב את הקהילה של הפועל אבל אני לא מרגיש כמו בעלים. גם העובדה ששילמתי 14 שנה חברות לעמותה לא הקנתה לי מניה או עדיפות כלשהי. חברות בעמותה נותנת שייכות וקצת שקיפות, לא מעבר. לא שצריך לזלזל בזה, אבל מה ההבדל בין זה לכל אוהד מועדון אחר בארץ.
לפי כל היגיון, הם קבוצת אוהדים אמיתית. מכבי חיפה (צילום: אלן שיבר)
תפקידה של התקשורת אינה לתווך נראטיב רומנטי יפה ככל האפשר אם הוא מנותק מהמציאות, לקבוצות אוהדים רבות יש בעלי בית דה פקטו, חלקם קוראים להם ספונסרים או תורמים, אבל זה לא שונה מהותית מקבוצות אחרות.
אי אפשר לנהל מועדון על בסיס הכנסות מכמה מאות חברי עמותה, אי אפשר לנהל מועדון בלי רשת ביטחון של בעלות פרטית, אי אפשר לקדם צמיחה ופרויקטים בלי לגייס הון מבעלי הון. זו המציאות וגם בעלי הון נדיבים ככל האפשר, הם בסופו של דבר אנשים, ואנשים בסופו של דבר רוצים שליטה ולהרגיש מוערכים, לא להיות כספומט. לא לשרת כל החלטה של מתנדבים.
איני טוען שזה המצב בכל קבוצות האוהדים, אני אפילו מקבל שלא את הכל אני מכיר, אבל הנה מה שאני מוכן לעמוד מאחוריו: היכן שיש הון משמעותי, איפה שאין איזון בין הכנסות מקהל להכנסות בעלי הבית, בסופו של דבר, בעלי הבית ירצו את ההכרה. יגיד מי שיגיד שיש מעטפת ביטחון דרך תקנון ורוב בוועד מנהל אבל החיים חזקים מהכל, כסף משנה את מאזן הכוחות וזה בסדר גמור - אלא שגם את זה ראוי להגיד ולא לספר סיפור על ניהול אוטופי של חברת שיתוף.
בוויכוחים לא מעטים עם חברי עמותה של הפועל ירושלים הם מנפנפים מולי בתקנון: קרא את התקנון, בוא שב ונסביר לך, התקנון ברור ידידי וכך הלאה. והרי מהו תקנון, כל תקנון, כלי משפטי, המאפשר מרחב מספיק מלא לכל גוף שיתופי להתנהל בחופש פעולה סביר, גם ניתן הרי לשינוי. תקנון הוא דבר מורכב, לא תמיד ערים לשינויים כאלה ואחרים, אני לא מאמין לתקנונים, אלא לאנשים ואנשים הם בסופו של דבר אנשים.
הגיעה העת והשעה לנטוש את הנראטיב ולהתמקד במהות, חלום "לקחנו את גורלנו בידנו" חייב להתעדכן לגרסא מעודכנת: כן לשיתוף אוהדים, כן לשקיפות גבוהה בהרבה, כן לחיזור מתמיד אחרי אוהדים אך לצד זה גם כן לגיוס תורמים, בעלי בית, בעלי הון ומודל עבודה ראוי. מרומנטיקה - לפרקטיקה.
לנטוש את הנראטיב - להתמקד במהות (צילום: ברני ארדוב)