עם כל הכבוד לכל הקבוצות שבאו בדרך, זה כנראה לא יכול היה להיגמר אחרת. מן הסתם היו בדרך הצעות יוקרתיות ממקומות אחרים, הזדמנויות נוספות בקריירה שתמיד הלכה למקומות לא צפויים (סין היא דוגמא מצוינת), אבל בסופו של דבר - כל התנאים הונחו לקראת הקאמבק הזה, ובסוף? זה מה שנשאר.
אפשר לסמן את הרגע שבו החל הקאמבק באותה תמונת סיום מרהיבה בבלומפילד: הרגע שבו זהבי נפגש, בפעם הראשונה, עם הקהל הצהוב כשחקן יריב - וזכה ממנו לתשואות, בתום משחק שבו הקבוצה שלהם סיימה את דרכה באירופה. אולי הרגע שבו כולם מסביב, וגם זהבי עצמו, הבינו את עומק הקשר. כנראה שגם הטראומה הקשה מסיפור השוד בהולנד עשתה את שלה. משהו בסביבה שזהבי מביא איתה הבין את הרמז: זה הזמן להניח את מקל הנדודים, ולחזור למקום הטבעי. לבית.
וצריך לומר שלצד הרומנטיקה הברורה שבמהלך הזה, זהבי גם מסמן סוף לקריירה החו"לית שלו. הפרק שהחל עם המעבר המטורף לגוואנגז'ו ב-2016, נגמר אחרי שש שנים בטון קצת מהוסס. בסין זהבי שבר שיאים אישיים, אבל לא הגיע רחוק מדי; עם פ.ס.וו הוא לא הצליח לקחת אליפות, אבל כן סיים עם גביע על חשבון היריבה הגדולה אייאקס. את הכסף הוא עשה, גם קצת תהילה הוא קיבל בדרך - וזה הזמן לפרק האחרון. ל"ריקוד האחרון", אם להיתלות באילנות גבוהים (וביניב פרנקו).
כי זה השלב שבו זהבי כבר מסתכל קדימה. יש לו כבר ארבע אליפויות בארץ, אז זה בטח לא מה שחסר לו. עכשיו המאבק שלו הוא מול ספרי ההיסטוריה, על מקומו בפנתיאון הכדורגלנים המקומי. האם כשנדבר על השמות הגדולים ביותר - שפיגלר, ברקוביץ', רביבו, בניון, אוחנה - נזכיר גם אותו? זה, ככל הנראה, ה"דרייב" האחרון שנשאר לו בגיל 34, ושאותו הוא רוצה לממש במכבי תל אביב.
מכונת הירייה יוצאת מהמחסן (אלן שיבר)
ומכבי תל אביב בהחלט צריכה את ה"דרייב" הזה אצלה. עבור מועדון כל כך הישגי לאורך ההיסטוריה, אלה לא היו שנתיים קלות - שנתיים שבהן היא בעיקר ראתה את הגב של היריבה הגדולה מהכרמל. ההחתמה הזו, יחד עם החזרתו של איביץ', מסמנת את המסר הברור: מכבי ת"א חוזרת לדבר חזק, ולא תסתפק בשום דבר חוץ מהמקום הראשון. אחרי כזה בילד אפ, כל תוצאה אחרת מלבד אליפות כבר תיחשב לאכזבה, שלא לומר כישלון של ממש.
זה הסיכון ששני הצדדים לוקחים במהלך הזה: כמו ה"מם" הישן של אייל שני, זה או הצלחה ענקית או התרסקות איומה. הצלחות העבר של השילוב הזה בוודאי יפתחו את התיאבון, אבל חשוב לזכור שזהבי ואיביץ' עוד לא שיתפו פעולה יחד; הקבוצה שהצליחה עם איביץ' שונה בתכלית מהקבוצה שנבנתה אז סביב זהבי; וקיימים גם פערים אישיותיים מסוימים. יחד עם זאת, ברור שדבר אחד משותף יש להם: ווינריות, ורצון גדול להוכיח שהם עדיין בפסגה. ובכך, הם בהחלט יהיו תלויים האחד בשני.
כן, המופע של ערן זהבי - זה שמפרנס בהתלהבות את אוהביו ושונאיו, כאחד - מגיע לעוד פרק מרתק. הוא חוזר לליגה אחרת; מכבי חיפה היא יריבה הרבה יותר חזקה (עם עומר אצילי וברק בכר בצד השני), האתגרים יהיו הרבה יותר גדולים גם מול באר שבע ואפילו מכבי נתניה מסתמנת כיריבה לא קלה, שתציב לא מעט מכשולים. אם פעם באו בטענות ש"הליגה חלשה", הרי שהפעם הליגה תהיה האתגר הכי משמעותי שלו. לא מעט אנשים ישמחו לראות את השילוב הזה מתרסק, ועליהם זהבי יצטרך להתגבר - במטרה לרשום את הגרנד פינאלה.
מוקדם לדעת איך זה ייגמר, אבל דבר אחד כן בטוח. זהבי הוא, ככל הנראה, גדול מספרי הסיפורים שקם בכדורגל הישראלי. אין מישהו שהצליח לכתוב כל כך סיפורי דרמה בלתי נשכחים: מהגול בטדי, דרך המספרת בליון, היציאה והכישלון באיטליה, הקאמבק ליריבה העירונית, הגול ההוא בדרבי (וההוא, וההוא), השער בדקה ה-93 מול שער 11, הנגיחה הבלתי נתפסת בבאזל, חוזה העתק בסין, זריקת הסרט, השלושער מול אוסטריה... והרשימה עוד ארוכה. עכשיו, כל התנאים מונחים בפניו כדי לעשות את זה עוד פעם אחת.
עוד סיפור אחד ודי?
גם באדום הוא ידע לספר סיפורים (אלן שיבר)