ההחלטה הרשמית לא הפתיעה אף אחד: הקאמבק של דור פרץ למכבי תל אביב היה באוויר כבר לא מעט זמן, ויחד איתו גם הדיונים הבלתי נמנעים על מעמדו כשחקן ישראלי, ועל הוויתור המסוים שנאלץ לעשות בדרך חזרה לקריית שלום. אבל עם כל הכבוד לסיפור הזה, לדעתי הוא מפספס את הסיפור הגדול יותר - והוא קיץ 2022 של הצהובים. ובמילים אחרות: הקיץ שבו מיץ' גולדהאר החליט לחזור, ובגדול.
שתי קבוצות גדולות בנו במכבי תל אביב במהלך שנות בעלותו של הקנדי על המועדון הצהוב והוותיק. האחת הייתה "הקבוצה של זהבי", השנייה הייתה "הקבוצה של איביץ'". בהכללה, כמובן. בכל קבוצה היו פרטים יפים וזוהרים, אבל בסופו של דבר - את הראשונה הוביל החלוץ, ואת השנייה הוביל המאמן. ובכן, כך נראה, הקבוצה המסתמנת שתעלה בעונה הקרובה על הדשא היא יצור כלאיים של שתי הקבוצות - מין "עונת VIP" של מכבי תל אביב, על משקל תכניות הריאליטי.
מצד אחד, יש בה את שני השחקנים הדומיננטיים ביותר ב"קבוצה הראשונה" - זהבי, וככל הנראה (על פי כל האינדיקציות האפשריות) גם אלי דסה. מנגד, יש בה את גיבורי "קבוצת איביץ'" (ללא עומר אצילי ודור מיכה, שלא כאן מסיבות מובנות) - איביץ' עצמו, ודור פרץ. יונתן כהן הוא עדיין לא חלק מהדבר הזה, אבל יש לי תחושה עדינה שגם ממנו עוד נשמע. תוסיפו לזה את ניר ביטון, ותקבלו - ביחד עם שמות כמו יובאנוביץ', גויאגון, קניקובסקי וסטיפה פריצה (שעדיין כאן, למי ששכח) - את הקבוצה הכי שאפתנית שנראתה במכבי בעידן גולדהאר.
ולמירוץ החימוש הזה, לדעתי, יש גם קונטקסט. גולדהאר הולך "אול אאוט" על אליפות, כי הוא מבין את המשמעות של העונה הזאת עבור מכבי ת"א שבנה. כן, הוא כבר הפסיד שלוש אליפויות בעבר, אבל הוא יודע היטב שעבור הקהל, וגם עבור המועדון בכללותו, יש הבדל גדול בין הפסד אליפות להפועל באר שבע - לבין הפסד אליפות למכבי חיפה. מכבי חיפה היא המתחרה האמיתית של הצהובים, היחידה מלבדה שמכוונת לכתר "הקבוצה הגדולה ביותר". ושנתיים שגולדהאר, כמנהיג המערכת, רואה לה את הגב.
נמאס לו. גולדהאר (דני מרון)
בעונה הראשונה (20/21), זה עוד נגמר ב"כמעט". רק ארבע נקודות הפרש מהירוקים, בתוספת גביע שהיווה פרס ניחומים. בעונה שעברה, הפער כבר צמח לתשע, מכבי ת"א אפילו לא סיימה במקום השני ("הרצפה" שלה בכל עונה מאז שג'ורדי קרויף נחת בארץ), וגמרה את העונה ללא אף תואר. וזה, כך נדמה, היה הקו האדום מבחינתו של גולדהאר. הוא יכול להפסיד, אבל לא יכול שלא להתחרות. ולקיץ הזה הוא עלה בחמת זעם תחרותית, במטרה להשיב (מבחינתו, כמובן) את הסדר הטבעי על כנו.
כמה חמת הזעם הזו היתה בוערת? גולדהאר, איביץ' ויצחקי הביאו - בקיץ אחד - את הגרעין שמרכיב את נבחרת ישראל בשנים האחרונות. אלי דסה, ניר ביטון, דור פרץ וערן זהבי. שני ה"באנקרים" היחידים בהרכב של הנבחרת - פחות או יותר מאז תחילת עידן האוסטרים, עם מינויו של אנדי הרצוג לפני ארבע שנים - שלא הגיעו למכבי, הם ביברס נאתכו ומנור סולומון. ושניהם, אפשר להניח בזהירות, לא היו על הכוונת של מכבי ת"א מבחינה ריאלית.
גולדהאר הבין שעוד שנה בלי אליפות - קל וחומר לא לזכות באליפות, כשמכבי חיפה חוגגת לך "על הראש" - היא אירוע שמכבי ת"א תתקשה לעכל. היא תגדיל את ה"מפלצת" שנמצאת בצד השני למימדים שאולי יהיה לה קשה להתמודד איתה שוב. כמובן שהשושלת של בכר במכבי חיפה תיגמר מתישהו (כל שושלת הרי נגמרת בסוף). אבל הצלחה של מכבי חיפה לייצר "ריצה" שכזו, עלולה (מבחינת מכבי ת"א) לקבע סטטוס קוו מסוכן, שבו היא נמצאת במקום השני. וגולדהאר לא אוהב להיות במקום הזה.
חשוב לציין; מכבי חיפה הייתה, ונשארה, פייבוריטית לזכות בתואר גם השנה. בסופו של דבר, עם כל הכבוד לרכש - אדיר ככל שיהיה, הוא יתקשה להחליף קבוצת כדורגל שמשחקת יחד כבר כמה שנים. פתיחת העונה העוצמתית של הירוקים מעידה על כך אלף מונים. אבל גולדהאר נחוש בקיץ הזה לתת לה פייט אמיתי: להציב מולה את הקבוצה הכי חזקה שהוא יכול להעלות על הדשא. יעלה כמה שיעלה. ועכשיו, לטס גט רדי טו ראמבל.
עדיין פייבוריטים. מכבי חיפה (אלן שיבר)