הזמנים משתנים: מיתוס "חמש הגדולות" הולך ונשחק

1. אחת מהנחות היסוד הבולטות בכדורגל שלנו נולדה בשנות השמונים של המאה הקודמת. אז, בעיתונות הספורט נולד הביטוי "ארבע הגדולות" - תיאוריה שמאמינה שהכדורגל הישראלי מורכב מארבע מגה קבוצות: מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, מכבי חיפה ובית"ר ירושלים, ולצידן את "כל היתר". עם השנים, בעקבות הרכישה של הפועל באר שבע ע"י אלונה ברקת וההצלחה שלה בליגה הישראלית ובאירופה, זה הפך להיות "חמש הגדולות".

אבל עם השנים, צריך להודות, התיאוריה הזו קיבלה לא מעט חורים. בעיניי, במציאות של הכדורגל היום, כבר אין "חמש גדולות". יש שני מועדוני על בכדורגל הישראלי, מכבי תל אביב ומכבי חיפה, שמובילים את הענף - הן ברמת התארים המקומיים והן ברמת ההשתתפויות באירופה. הפועל באר שבע מזנבת בהם, לפעמים גם מצליחה להשיג, אבל בסדר הגודל היא המועדון "השני וחצי". הפועל ת"א ובית"ר ירושלים, לעומת זאת, נמצאות היום במקום אחר לגמרי.

לא הוגן לשפוט את שני המועדונים הללו באותם הכלים שבהם נשפטת מכבי ת"א או מכבי חיפה. שניהם אמנם נושאים שם גדול, קהל גדול והיסטוריה מפוארת, אבל ההווה של שתיהן הוא - במקרה אחד אפור, במקרה שני הרבה יותר כהה. הפועל ובית"ר, עד כמה שמוזר להגיד את זה, הם שני מועדוני אמצע בכדורגל הישראלי. מכבי נתניה, למשל, היא היום מועדון מוצלח וגדול מהן משמעותית.

המחשה ברורה קיבלנו במשחק המרכזי של השבת - כשנתניה פגשה את בית"ר. נכון, לבית"ר יש  נסיבות מקלות (שעוד ניגע בהן), אבל בסופו של דבר התוצאה שהתקבלה אתמול, פלוס מינוס, היא כמעט התוצאה המתבקשת. מצד אחד עמדה מכבי נתניה - מועדון מגובש, עם בעלים בעל יכולות כלכליות, עם התנהלות נכונה וחכמה, ובעיקר עם מערכת היררכית ברורה: כזו שמתחילה בבעלים, נמשכת במנהל מקצועי שהמועדון מאמין בו ונותן לו סמכויות, ונגמר במאמן שמיישם את תפיסת העולם של המועדון הלכה למעשה. מועדון כדורגל מתפקד (גם אם לא מושלם).

מנגד, בבית"ר ירושלים יש מועדון שאולי מתחיל לתפקד. מועדון שעד לפני שבוע וכמה ימים, לא היה בו שום דבר. היו שם עובדים, שחקנים, מאמנים שלא ידעו אם ואיך ימשיכו, אוהדים שרפרשו את האתרים רק כדי להיאחז בשביב תקווה. כשזו היתה המציאות, לא ברור מי ואיך ציפו מהקבוצה הזאת להתחיל ולנצח מיד. חבורת שחקנים שלא ידעה באיזה ליגה תשחק, או מי ישלם לה את המשכורת, לא יכולה לעשות את הסוויץ' בדקה ולשחק כמו ריאל מדריד.

ולדעתי, גם הקהל התובעני בדרך כלל של בית"ר מראה סימנים שהוא מבין את זה. שהוא מבין שהמועדון נמצא רק בראשית הדרך שלו, בראשית הניסיון לצאת מהמשבר. הקבוצה שיוסי אבוקסיס העמיד על הדשא היא לא רק חסרה מקצועית, היא גם חסרה מנטלית ונפשית. וכך היא תהיה גם במחזור הבא, כשהיא תשחק מול הפועל באר שבע. עד המחזור הרביעי או החמישי, כאשר יגיע (אם יגיע) רכש, ואבוקסיס יוכל להטמיע את תפיסת עולמו, אפשר יהיה לדבר איתה על כדורגל. בינתיים, היא עדיין בעיצומו של תהליך השיקום מהנזקים שגרם לה משה חוגג.

2. המשחק בין הפועל תל אביב להפועל חיפה, מעבר להפכפכות המוזרה שלו, היה גם שיעור טוב בפרופורציות עבור כולנו - בעיקר, על הדרך שבה אנחנו תופסים את גביע הטוטו. המפעל השלישי בחשיבותו של הכדורגל הישראלי זוכה כאן להערכת יתר. בסופו של דבר, מדובר רק במפעל הכנה לקראת הדבר האמיתי. קצת כמו סקרים שלפני הבחירות, הוא מייצג רק את הזמן והמקום שבו הוא נערך. לא יותר מזה.

הלחץ של גביע הטוטו, האטמוספירה שסביבו, הקהל שבא ליציעים - כל אלה לא דומים, ולו בקצת, ללחץ או למשמעות של משחק ליגה. ולכן, גם פתיחת העונה ה"רעה" של הפועל חיפה במפעל, או להבדיל ה"הצלחה" של הפועל תל אביב במפעל, צריכות להילקח בעירבון מוגבל. מאוד. היחס האמיתי שלהן צריך להיות כמו למשחק אימון במירלו, ולא יותר מזה. כי בסוף גביע הטוטו אולי מסתיים עם הנפת צלחת וקונפטי, אבל ערכו האמיתי בעולם של קבוצת כדורגל שמתכוננת לעונה - הוא קטן. והליגה היא משחק אחר לגמרי.

שני אספקטים, בכל זאת, צריכים להדאיג את פרנסי הפועל תל אביב מהמשחק הזה: האחד הוא הקושי האמיתי לייצר התקפות - הפועל ת"א בעטה שני כדורים למסגרת בכל תשעים הדקות, רק אחד מהם היווה סכנה משמעותית לשער (ההחמצה ההיא של אלן אוז'בולט בתחילת המשחק). החלק הקדמי של האדומים כמעט ולא היה קיים במשחק הזה, והניסיונות להמר על קייס גאנם או על שמות אחרים, לא יוכל לעמוד באמת במציאות של ליגת העל.

והדבר השני, והגדול יותר, הוא העימות הסמוי בתוך הצוות המקצועי. הקלאש שכבר אי אפשר להסתיר בין המנהל המקצועי, עומר בוקסנבוים, לבין המאמן קובי רפואה חייב להיפתר בדרך כזו או אחרת. הסתירה הפנימית הזו, בסופו של דבר, פוגעת בהפועל - ואם היא לא תיחתך באיזושהי צורה, הנזק הזה רק עלול לגדול.

3. יותר מ-18 אלף איש היו אמש במגרשים. 18 אלף איש ואישה שיצאו לראות כדורגל, למרות המשימה הבלתי אפשרית שהענף הזה מטיל על כל מי שחלילה בחר לאהוב אותו. 18 אלף איש ואישה, כשעוד לא ראינו את מכבי חיפה, מכבי תל אביב או הפועל באר שבע - שלושת המועדונים הגדולים והיצרניים שהכדורגל שלנו מייצר.

18 אלף איש, רק על הפועל ת"א, הפועל חיפה, הפועל ירושלים, הפועל חדרה, מכבי נתניה ובית"ר ירושלים. ממש לא העילית של הענף, מבחינה תקציבית או מקצועית. וזה רק מעיד כמה הרעב והצמא לכדורגל כאן גדול. אם אחרי שנה שבה עשו לאוהדים את המוות כמעט מכל בחינה אפשרית - ממחירי כרטיסים, דרך מכות משוטרים ועד עונשים לא הגיוניים מצד בתי הדין - הם עדיין באים, זה רק אומר כמה האהבה היא חזקה.

וכמה קל יהיה להרים את הכפפה הזו מהרצפה, בעזרת שינוי קל ביחס. קצת פחות עוינות לסיבה שבגללה כולנו נמצאים כאן, קצת יותר הבנה של האוהדים ושל מקומם בשרשרת המזון, וכמה אהבה יכולה לפרוח במגרשים שלנו, בעונה שבאה אלינו לטובה.