בעולם נורמלי, הפועל באר שבע היתה נחשבת למועמדת קלאסית לאליפות. יש לה שוער בעלייה, שני בלמים מוערכים ומנוסים, קישור חזק - בעזרת אחד השחקנים הטובים בליגה בעונה שעברה, ואם היה חסר משהו בחלק ההתקפי - הקיץ היא הביאה שלושה שחקנים חדשים שאמורים למלא את הוואקום הזה: תומר חמד, אסטריט סלמאני וגם הרכש החדש שאפי סוליימאנוב (שכבר מספק קבלות).
ובכל זאת, הפועל באר שבע - לכל הדעות - לא זוכה ליחס שמגיע לה. סיבה אחת ברורה היא היחסיות - מול באר שבע מתמודדות שתי קבוצות מפלצתיות שפתחו את העונה עם רגל חזק על הגז: מכבי חיפה דהרה במוקדמות והגיעה עד ליגת האלופות, מכבי תל אביב נותנת בראש בליגה ומציגה עומק דמיוני בסגל. וברור שמול התחרות הזו, כשלקבוצה אחת יש אצילי, חזיזה ופיירו, ולקבוצה שנייה יש גלוך, יובאנוביץ' וזהבי - כל דבר ייראה פחות זוהר ונוצץ.
אבל כנראה שהסיבה האחרת נוגעת לאיש שמנהיג את המערכת הזו - אליניב ברדה. הוא לא עשה שום דבר רע, כמובן; למעשה, מאז שלקח לידיו את הקבוצה, היא רק מצליחה: היא זכתה בגביע המדינה, הניפה את אלוף האלופים והגיעה עד שלב הבתים בקונפרנס ליג. האמון של האוהדים בקבוצה מרקיע שחקים, ובטרנר הכרטיסים נחטפים במהירות. אלא שלפחות כלפי חוץ, ברדה עדיין לא נתפס כדמות יצרית למדי; בטח לא בהשוואה לטיפוסים כמו ברק בכר או ולדימיר איביץ', המאמנים של שתי היריבות שלו; או למשל דולב חזיזה וערן זהבי, הכוכבים שעל הדשא.
מתחת לרדאר. אליניב ברדה (צילום: אלן שיבר)
לכל אורך השנים, ברדה תמיד הצליח בשקט. מתחת לרדאר. הוא לא היה נוצץ במיוחד, אבל הוא תמיד הביא את היכולת שלו למקסימום. בין אם במסגרת ההצלחה בליגה הבלגית עם גנק, בין אם כשחזר לארץ והפך את באר שבע מקבוצה בינונית למועמדת לאליפות - וגם לאלופה שלוש פעמים ברציפות, ובין אם כשהגיע בעונה שעברה, אחרי המשבר עם האוהדים תחת רוני לוי.
וזה לא שתחת ברדה באר שבע מעיפה ניצוצות; היא עדיין קבוצה שמסתמכת על קשיחות יתרה, על עמוד שדרה חזק ומגרש ביתי שקשה לנצח בו (בעונה שעברה מתוך 18 משחקים בטרנר - 12 ניצחונות, 4 תוצאות תיקו ורק 2 הפסדים). אבל ברדה, ומאור מליקסון לידו - שני בכירי בניו של המועדון בעידן אלונה ברקת - עשו שני דברים. הם החזירו את הקהל, שהיחס שלו לקבוצה היה מעורער בתקופתו של לוי, ובעיקר הם פיצחו את השיטה.
באר שבע הבינה שהיא לא יכולה להתחרות בברק ובכישרון שיש למכבי חיפה ומכבי ת"א. בסופו של דבר, הכיסים של גולדהאר ושחר עמוקים יותר, האצטדיונים שלהם גדולים יותר, והישראלים הטובים כבר נעולים אצלם בחוזי טאלנט ארוכי טווח. ולכן מולם, באר שבע החליטה ללכת על טקטיקה שמתבססת פחות על כישרון וניצוצות התקפיים, ויותר על "קיר ברזל": שחקנים בעלי אופי חזק ויכולת התמדה. קצת כמו למאמן שלהם, כאשר היה כדורגלן.
קיר הברזל של בירת הנגב. ויטור (צילום: אלן שיבר)
עמרי גלזר הוא כזה - מי שעבר תקופות לא פשוטות בקריירה, כולל לא מעט ספקנים, וצמח להיות השוער הטוב בליגה נכון לעכשיו; מיגל ויטור ואיתן טיבי, שני הבלמים הטובים בכדורגל הישראלי נכון להיום - ושניים שיש להם לא מעט תארים; רמזי ספורי, שחקן שגם הוא עבר לא מעט צלקות אבל פורח בטרנר; ואם זה לא מספיק - אז קיבלתם גם את תומר חמד, אולי ה-סמל להתמדה וליכולת להמשיך ולהילחם גם בתנאים קשים. שאפי סוליימאנוב מסתמן כשחקן זר מבריק, וגם אסטריט סלמאני, עם קצת התמדה - ייתן את שלו. סבלנות היא מצרך מבוקש. וזה עוד לפני שדיברנו על ה"סופר סאב" המושלם, רותם חטואל, שמסתמן כמו שחקן שקל להתאהב בו.
בעונה שעברה, הפועל באר שבע פגשה את מכבי חיפה ארבע פעמים בליגה - ניצחה פעמיים, והפסידה פעמיים. מול מכבי ת"א? שני ניצחונות, תיקו והפסד אחד בליגה, ובחצי גמר הגביע זה נגמר עם ניצחון מרשים של 1:3. גם בעונה שעברה, שהיתה לה ארומה קצת פחות טובה, היא הצליחה לעמוד ראש בראש עם שתי היריבות שלה. העונה הן חזקות יותר, אבל גם היא. וכשמדברים על מאבק דו ראשי, צריך תמיד לזכור את הצלע השלישית שמחכה בפינה, ולא מתכוונת לוותר מראש.
אל תספידו אותה (צילום: אלן שיבר)