זה היה אמור להיות מבחן הבגרות של הפועל ב"ש. כי אם להיות כנים, כל הקיץ ריחפה איזו תחושה מעיקה שלא משנה מה יעשו בנגב וכמה שחקנים מוכחים הם יביאו, יש מכבי חיפה, יש מכבי ת"א, ואז אולי הם. תסכול מוצדק, כי מבחינת סגל וההצלחה הגדולה באירופה, אליניב ברדה צדק – להפועל ב"ש מגיע יותר כבוד. בצער, נותרנו עם תחושה חמוצה שהיא עדיין צריכה להרוויח אותו.
דקות ראשונות באווירה אירופית מרגשת בטרנר, צ'ארון שרי דוחף בקטנה את איעד אבו עביד, שרץ אליו בזעם בלתי מרוסן שאי אפשר להסביר כאילו ניסה חלילה לפגוע בו. למשחק גדול צריך להגיע עם אש בוערת, לפעמים צריך לוודא שהלהבות לא יצאו מכלל שליטה.
יגאל פריד איבד שליטה, עשתונות והיגיון. חילק צהובים לשחקנים, לאנשי הצוות, לאוהד שאחראי על השירים עם הגב למגרש, למוכר הנקניקיות, לסדרן בחנייה ואם יכול היה, היה שולף גם לעצמו (כרטיס מוצדק מבוא ללכת ל-VAR). התחפש לשריף של העיירה שדאג לחנך ולהיות צודק אבל לאו דווקא חכם. לו יכול היה, היה לוקח לשיחה גם את הכדור, הקורות וחתיכה מהדשא ומאשימם בהתנהגות בלתי הולמת.
אבל...הטענה העיקרית היא לשחקנים. לא מעט שחקני נבחרת שיחקו אתמול בשתי הקבוצות, רבים כוכבי על בסדר גודל מקומי ועדיין אלו יותר מכולם התעקשו להתנהג בפראות, בחוסר כבוד לעצמם, ליריבים, למשחק ובעיקר לאלפים שכססו ציפורניים מטרנר ועד הכרמל. מנטע לביא ופרשת הפנדל ועד רמזי ספורי (שעד אותן דקות היה נפלא) שאין אחד במדינה שלא ראה דקה קודם שהוא רץ לסגור חשבון עם סונדגרן בדרך בוטה. רצו לפריד להראות לו מצתים שנזרקו מהיציע, השתיקו ספסלים ובעיקר לא שיחקו כדורגל.
ומה עם הכדורגל? (אלן שיבר)
הסניגורים של הכדורגל הישראלי עומדים תמיד מול חובבי הפרמיירליג, אוהדי הלה-ליגה ומאוהבי מסי ואמבאפה ומתעקשים שסופר קלאסיקו זה נחמד, אבל אין כמו משחק גדול בסמי, טרנר ובבלומפילד. לפעמים, תפקיד הקבוצות לעזור לנו להתמלא בגאווה במשחקים גדולים ולא לשלוף את נאום ההגנה כשמגן גנרי מחזיק את החזה כאילו נפגע מטיל נ.ט, ובתקווה שה-VAR יצא רגע להפסקה. אמוציות זה חשוב, פיקנטריה ויריבות זה הדלק של משחק כדורגל. אבל כבוד למשחק, חשוב עוד יותר. וכן, אפשר גם להיזהר לא לפרק ולהתפרק בשבוע בו שתי הקבוצות האלה ייצגו את עצמם ואת הכדורגל הישראלי באירופה.
והיה גם כדורגל. והיה גם עומר אצילי, שאת משבצת ההתקפה מצד ימין בטרנר צריך לקרוא על שמו. בשנה שעברה, זה היה כדור מטורף לחיבורים, העונה דריבל והגשה לפיירו לשער ניצחון על מגש. אולי באירופה הוא נדחק הצידה, אבל בליגה כרגע אין עדיין שחקן משפיע כמוהו.
העוצמות של מכבי חיפה גוברות. במקביל לקמפיין מפלצתי באירופה, היא מנצחת שלוש יריבות מהפלייאוף העליון מהעונה שעברה (ואולי העונה), שתיים מהן בחוץ, אחת מהן רביעייה בבית. על זה נאמר – להתחיל חזק ואז להגביר.
וב"ש – הלקח של כותב טור זה הוא לא להסיק מסקנות אחרי שלושה מחזורים, אבל בעונה בה מכבי חיפה נראית מצוין גם כשהיא רעה, ומכבי ת"א משייטת בקלות, 6 נקודות הפרש זה הרבה, בטח בעונה שנראה כנראה אלופה מפלרטטת עם למעלה מ-70 אחוזי הצלחה.
מוקדם להסיק מסקנות? (אלן שיבר)
אבל מה שצריך להדאיג יותר את אליניב ברדה זה איך ייתכן שתוך שלושה ימים, הקבוצה שלו נשארת (בצדק) ב-10 שחקנים אחרי עבירות ברוטאליות, שגומרות לה את המשחק? ב"ש כועסת, ולא ברור למה. אם היא רוצה להיות במירוץ האליפות עד הסוף, היא צריכה בעיקר להפסיק לכעוס כל כך. כי אליפות לוקחים גם ברגליים, אבל בעיקר בראש.
מכבי מציגה: כל אחד יכול לכבוש
לו זר היה נוחת בארץ היישר למסיבת העיתונאים של ולדימיר איביץ', הוא היה בטוח שהלהקה של קורצקי רקדה על הדשא בבלומפילד בדרך לרביעייה על הראש של הצהובים. הגנרל הסרבי זעף ורטן והכל בגלל שער מצמק במצב של 0:3 בבית בעשרה שחקנים. "חייבים להשתפר ולתקן". לו עיתונאי היה מעז לחייך, היה ננזף אף הוא. זו מחשבה של מאמן שאוהב לזכות באליפות בגשם. הוא יודע.. כזה שיקבל אפס נקודות תורפה וכשהוא יקבל 100 במבחן, הוא ירטן "למה לא 110".
ההגנה אולי טיפה מזייפת, אבל ההתקפה של מכבי ת"א שוטפת. אגדות עבר חוזרות למולדתן לעונת פרישה ונפרדות מכל אצטדיון, אוסקר גלוך פתח את סיבוב ההיכרות שלו כסיבוב הפרידה לכל דבר מהכדורגל שלנו. כל נגיעה, כל דריבל וכל פס גורם לרחש בחש בבלומפילד ובקרוב ייפתח ויכוח חדש בכדורגל שלנו. גלוך הוא יותר בניון או יותר ברקוביץ'?
כמה כיף שקניקובסקי לידו. שעתיים של כדורגל יש לדינמו הזה העונה ולדריבלים ולמסירות המדויקות הוא הוסיף לרפרטואר שלו גם צמד. 14 שערים יש למכבי ת"א בשלושת המשחקים הראשונים בליגה עם 9 כובשים שונים (!). איביץ' יכול להיות מודאג מההגנה, המאמנים של היריבות ישברו את הראש איך אפשר לעצור הרכב כמעט שלם שיכול לייצר שערים. ביום טוב, גם דניאל פרץ עוד ייתן גול.
קניקובסקי. הצטרף למסדר הכובשים (אודי ציטיאט)
זיו אריה מתכונן לדרבי
היריבה האחרונה שהפועל ירושלים ניצחה בהפרש של שלושה שערים ומעלה היתה הפועל איכסל בליגה אחרת לגמרי. בינתיים, הקבוצה שלו זיו אריה נראית טוב, 5 מ-9, ללא הפסד ותחושה שהעונה הזו תהיה רגועה בהרבה יותר מהעונה שעברה. ורק תחשבו איזה ראיונות כיפים יהיו בלי חרב על הצוואר. נסתפק בינתיים במה שהוא יבשל לנו בשבוע הבא, בדרבי הגדול של ירושלים.
נסיים בפינת המספרים: 18 משחקים עד כה העונה, אין תיקו מאופס, רק שני משחקים הסתיימו ב-0:1. ממוצע שערים מכובד במקומותינו ולכן נקווה שלא ננחס (נכתב לפני שריקת הפתיחה בין בני ריינה להפועל חדרה. נא לא להרוס).
יכול להיות רגוע בראיונות (ברני ארדוב)