הנחת יסוד: בעולם שלנו, לא קל להיות שונה. המציאות שמלווה אותנו מתקופת בית הספר ועד שאנחנו זקנים, היא שהעולם לא מתייחס באדיבות לאנשים שבוחרים ללכת בדרך שונה מהמקובל. פעמים רבות, אנחנו לועגים לאנשים כאלה - שמים אותם במגירות נוחות שיחזיקו מעמד, שיאפשרו לנו להישאר בסדר הרגיל שלנו.
כך התייחס הכדורגל הישראלי לזיו אריה: מאמן שהתעקש לא ללכת במסלול של המאמנים הקלאסיים בענף הזה. מאמן שהראיונות שלו, או קלות הלשון שלו מול המיקרופונים, נחשבו במקרה שלו ל"בעיה" - כי הרי, יש דרך מסוימת להיות מאמן בליגת העל. לבוא צנוע, להישאר צמוד לדף המסרים, "לעבוד בשקט" ו"לדבר על המגרש". זה מה שעבד למאמנים מדרור קשטן ואברהם גרנט, עד רן בן שמעון וברק בכר. כולם ייצגו את אותו המסלול רגוע ומוכר.
ואז בא אריה - מאמן שלא פחד להגיד את מה שהוא חושב תמיד (גם אם לפעמים זה נשמע מוזר לחלקנו), מאמן עם כמויות של ביטחון עצמי (מה שבשלבים מסוימים התפרש כיהירות), ובעיקר - כזה שלא הולך בדרך סלולה. מי שהעז בסוף העונה שעברה, אחרי עוד דרבי ירושלמי שבו הפסיד לבית"ר, שהוא "ייקח תשע נקודות מתוך תשע, ויישאר בליגה". כשהוא אמר את זה, אני בעצמי התייחסתי לכך בלעג.
ואז הוא לקח תשע נקודות מתוך תשע, ונשאר בליגה.
אריה. עמד בציפיות של עצמו (אלן שיבר)
עוד הנחת יסוד היא זו: בספורט, המרווח שבין הצלחה לכישלון הוא קטן. בכדורגל, הוא קטן אפילו עוד יותר, ובכדורגל הישראלי - הוא מזערי. לא צריך הרבה כדי להישאר בליגת העל, את זה למדנו מלא מעט דוגמאות היסטוריות. גם הפועל ירושלים של העונה שעברה, קבוצה שהייתה דלה מבחינה כלכלית ומקצועית, הצליחה לאסוף את הנקודות הדרושות בשלבים המכריעים. היא כמעט ולא ניצחה לאורך כל הדרך, אבל שלושה ניצחונות ברגע הנכון הספיקו לה כדי להישאר עם הראש מעל המים. והיא נשארה, אבל גם הצליחה להסיק את המסקנות הנכונות.
ומה שקורה עכשיו עם הפועל ירושלים, הוא בדיוק ההוכחה למרווח הקטן הזה - שבין הצלחה לכישלון. כי הקבוצה הזאת לא השתנתה מהותית; השוער שלה הוא אותו שוער, צמד הבלמים זהה לעונה שעברה (רק מבוגר בשנה), בקישור אותו גוני נאור ובהתקפה אותו גיא בדש. מה ההבדל? שני זרים טובים. ג'ורדן בוטאקה אחד, שמסתמן כמו בינגו אגדי, ו-וויליאם טוגי אחד שהחליף וויליאם אחר, אגאדה, זה שעכשיו מפציץ ב-MLS. שני השינויים האלה הם הדבר העיקרי שהפועל ירושלים עשתה בקיץ. וזה ההבדל שבין קבוצה שמדשדשת בתחתית, לכזו שמצליחה לתת שלוש בראש למכבי חיפה.
ובסוף, זה חוזר לזיו אריה. כי גם המאמן של הפועל ירושלים נשאר אותו מאמן. עם אותם יתרונות ואותם פגמים. אבל גם זיו אריה, למרות הביטחון העצמי שלא מפסיק להישפך ממנו, כמו כל המערכת שעומדת מאחוריו - היה מוכן ללמוד. הוא השתנה, גם בראיונות הוא טוב ומנוסה יותר, וגם על המגרש הוא מצליח להוציא מהחבורה שלו אופי של ברזל. רק קבוצה אחת בליגה ספגה פחות מהפועל ירושלים בחמשת המחזורים הראשונים - זו מכבי תל אביב של איביץ', שספגה רק גול אחד. זו קבוצה שקשה לשחק נגדה, קשת עורף ויציבה - בדיוק כמו האיש על הקווים.
הפועל ירושלים של 2022-23 מצליחה בגלל שהיא הצליחה גם להשתדרג, אבל גם לשדרג - את מי שנמצא אצלה במערכת. לתת את הזמן ואת האמון, גם כשהסביבה לחצה וגם כשהאוהדים קראו לפיטורים, מתוך אמונה והבנה שהאנשים במערכת שלה לא נבחרו סתם לתפקיד שלהם. העונה שעברה, הייתה עונת למידה עבור כל הצדדים: עבור השחקנים, שרובם לא היו בסרט הזה; עבור שי אהרון והצוות המקצועי - וגם עבור זיו אריה עצמו. את טבילת האש הם, בסופו של דבר, עברו בהצלחה; לא ציפו מהם לשום דבר חוץ מהישרדות בליגה. ועכשיו, הם מוכנים לפרק הבא. ואת ההתחלה שלו ראינו אמש בטדי.
לא קל לאהוב את זיו אריה. לפעמים השוני הגדול שלו, והדרך שבה הוא בחר ללכת, יכולים להצטייר לא טוב. לפעמים זה יכול להיגמר גם בפארסה מהדהדת. אבל עם קצת זמן, ועם קצת אורך רוח, אפשר יהיה להיזכר שבסוף, מדובר במאמן כדורגל לא רע בכלל. מאמן שעשה משהו בחייו גם לפני שהיה בהפועל ירושלים, שגידל כמה וכמה שחקנים מוכרים, ושמסוגל לעמוד במרכז האש הבוערת הזו - ולהישאר קר רוח. פעם חשבנו שהביטחון העצמי שלו הוא חולשה, היום מתברר שהיא הסיבה לעוצמה.
השלב הבא מבטיח (אלן שיבר)