האשמות האמיתיות בהרחקת הקהל מהמגרשים

בעולם אידאלי, או לפחות קצת יותר נורמלי, הייתי נרגש עכשיו ממשחק של מכבי אחרי שבוע וחצי ללא. אולי הייתי כותב על מאבק האליפות המתחמם, או את דעתי על התפקוד של יצחקי בבניית הסגל. ואני לא לבד. כל כך הרבה אנשים יוצרים היום תוכן שקשור לספורט, והכדורגל שלנו בפרט – אוהדים שכותבים ו/או עובדים בתחום, אנליסטים שמכינים ניתוחי וידאו מפורטים כדי להנגיש את הכדורגל המודרני גם להדיוטות, ושעות על גבי שעות של פודקאסטים, לכל קבוצה, נושא ותקופה בזמן – עבר, הווה ועתיד.

אבל אחת לתקופה מגיעה הכאפה המצלצלת, ואיתה ההבנה הכואבת באמת – אנחנו, האוהדים, לא מעניינים אף אחד. אני יכול לפצוח במניפסט על הדיינים המנותקים של ההתאחדות, שממשיכים באותה שיטת הענישה כבר עשרים שנים, אבל התוצאות לא משתנות. ראוי יהיה לדבר על המשטרה, שמצד אחד לא מצליחה לעצור את הפרות הסדר, ומצד שני רק מסלימה באלימות שלה כלפי האוהדים הבלתי מעורבים, וכמובן לא משלמת את המחיר בשום צורה. להפך, רק מגדילה את דרישות האבטחה שלה, כדי שעוד כמה שוטרים יוכלו להתהלך בעצלתיים על הדשא בבלומפילד בזמן ששלושים אלף איש ממתינים שישחקו כדורגל.

אבל לא, האשמות האמיתיות הן הקבוצות. ולא רק הקבוצות הקטנות וחסרות הקהל, אותן אנחנו נהנים להאשים בתחלואי הכדורגל שלנו. המכבי תל אביב וחיפה, הפועל תל אביב ובאר שבע. גולדהאר ויענקל'ה, אלונה וסגל, נציגי הפועל ירושלים וברק אברמוב. הם שטוענים בכל במה על חשיבות הקהל, וכמה הם "צריכים אותנו איתם", אבל לא נוקפים אצבע כדי לדאוג לאותו קהל. אומנם ידוע שלאוהדי כדורגל יש זכרון קצר, אבל אני מספיק זקן כדי לזכור שבקיץ האחרון בלבד, הכריזו כל עסקני המנהלת על ביטולו הצפוי של עונש הרדיוס. והנה, חודשיים לאחר מכן, אנחנו צפויים לראות את שער 11 סגור בפעם הרביעית העונה (מתוך שמונה משחקי בית, כלומר 50% ממשחקי הבית, והזרוע נטויה), כשכל אוהדי הפועל יאלצו לצפות במשחק נגד בית"ר מהבית, לא משנה השער אליו הם מנויים.

יש שיטענו שקשה לשנות את התקנון, שמוסדות ההתאחדות המיושנים מגבילים את הקבוצות, ושאר טיעוני איש קש. אבל כמו שאמרתי, אני מספיק זקן כדי לזכור איך לפני חודשיים שינו את התקנון, במהלך בזק, כדי לאפשר "לאירופאיות" להזיז את משחקיהן. הוועדה אפילו לא כונסה בפועל, ואישרה את התיקון במייל. אז מסתבר שדווקא כן אפשר לשנות, כשבאמת רוצים.

מנגד, יש שיאשימו את הקהל. אם נניח רגע בצד את נושא זריקת הכדורים (מה שאמור להוביל לעונש ספורטיבי, לדעתי, לא פגיעה בקהל הרחב), ונתמקד בנושא האבוקות – אני חושב שברור לכולנו שהנושא הפך למוקד מאבק כוח בין הקהלים המשטרה. הקהל לא חייב פירו, אבל ישמח אם הנושא יוסדר, כפי שקורה בלא מעט מדינות באירופה. המשטרה הפכה את נושא הפירו לחזות הכל, ומשתמשת בו כקרדום לחפור בו בכל עת שהיא רוצה להתעמר עוד קצת בקהל הרחב אחרי עוד כשלון בהתמודדות עם התופעה. אין כרגע עונש שיכול ליישב את המאבק הזה, ולכולנו ברור שהמצב רק יסלים. נראה עוד אבוקות, סביר להניח שכבר במשחקים הקרובים של התל אביביות, והמשטרה מצידה תנסה להטיל עוד ועוד מגבלות, על קהל מוגבל גם ככה.

התוצאה? הרחקה של עשרות אלפי אוהדים ממשחקים, והרחקת עוד ועוד אוהדים טובים שרק רוצים לבוא להנות מכדורגל. עוד שבועיים מהיום אמור להתקיים, בשעה 15 ביום שבת, משחק הבית של מכבי מול נס ציונה. במקום פסטיבל שיעזור להצמיח דור חדש של אוהדים, נקבל סקנדל עם שער 11 סגור, וריבים בין אוהדים על מקומות מסומנים ברחבי האצטדיון. העיקר ששילמנו מראש על המנוי.

אני לא תמים, וברור לי שחרם צרכני לא יכול לעבוד כאן. אני לא מסוגל לא להגיע למשחקים, בטח כשהקבוצה שלי רצה לאליפות. אבל יש מספיק דרכים להראות לקבוצות שאנחנו אומנם מכורים, אבל לא טפשים. אם הצלחנו, כקהל, להכפיף פעם את בעלי הקבוצות בנוגע למחירי הכרטיסים, וכיום נעשה מהלך להורדת מחירי המזנונים באצטדיוני תל אביב, גם במאבק החשוב הזה אנחנו יכולים לנצח. אם כל קהל ידרוש מההנהלה שלו את שינוי התקנון, אם יקום על כך רעש תקשורתי ושיח ציבורי, אז אולי, ורק אולי, נצליח להוציא את עונשי הרדיוס מסל העונשים של יושבי אצטדיון רמת גן. רעה חולה אחת בכל פעם.