מוחמד אבו פאני עמד אתמול על הנקודה הלבנה ו"סידר" אותה כך שלשאפי סולימנוב לא יהיה נוח לבעוט את הפנדל. זה אולי נראה לא טוב, אבל זאת אחת התכונות שהפכה את השחקן הזה למה שהוא במכבי חיפה. יש בו "רוע" במובן הטוב של המילה, כזה שגורם לו להסתכל ממול ולא להבדיל אם זה הארי קיין או סולימנוב. היריבים שקופים בעיניו, אבל הניצחון לא.
זה אולי מה שהאלופה צריכה יותר מהכל בעידן שאחרי נטע לביא, שצפוי לעזוב בקרוב לגמבה אוסקה היפנית. בקיץ האחרון אבו פאני חלם על אירופה הרחוקה וזה אולי טישטש לו את הראייה לטווח הקצר, וזו היתה מכבי חיפה. כשהחלון בחוץ נסגר, גם הפוקוס הסתדר וכשהראש של הקשר רק בהצלחת הקבוצה, אז הוא גם זה שמביא אותה.
לא סתם הוא קיבל לאחרונה את סרט הקפטן. גם למכבי חיפה ברור שהסרט הזה הוא כמו דרגה. אבו פאני הטירון, זה שמרקו בלבול הבטיח לו לפני 3 שנים רק לחזור לסגל, נמצא במקום אחר וכעת הוא יכול לקחת על עצמו דברים שלא יכול היה לקבל בעבר.
מכבי חיפה תצטרך להביא עוד שחקן במקומו של לביא, אבל אחד כמו אבו פאני לא קונים אצל אייל סגל או אבי לוזון. ילד שעמד עם שחקני באיירן מינכן בליגת האלופות ב-2009 ואחרי 13 שנים לבש את מדי הבוגרים במפעל הגדול בעולם. מכזה שחלם, לאחד שהגשים את החלום. כעת, כשכל החלומות של אבו פאני הילד הפכו למציאות עבורו, מכבי חיפה צריכה להזיז מצידי הדרך את כל מה שעלול להפריע לו להפוך למנהיג הבא בקישור שלה.
לא מפחד לנשוך (אלן שיבר)
לא צריך כאן רכב שמטאטא את צידי הכביש, אלא חוזה חדש שיסיט את העיניים של הקשר מהצעות מקבוצות בינוניות בחו"ל, כמו שקרה עם נטע לביא.עם חוזה מובטח לכמה שנים, בשכר שמשלמים בליגות מהדרג השני באירופה, גמבה אוסקה, סטנדרד ליאז' או אפילו סלטיק, יחשבו פעמיים לפני שהן מניחות הצעה על השולחן.
את נטע לביא היה קל לפתות כשחקן חופשי וזה אולי השיעור הכי טוב שאפשר היה ללמוד בכל הסיפור שלו. יענקל'ה שחר, גל אלברמן וברק בכר יודעים את כל זה. הסיפור עם הקשר בן ה-24 הוא לא רק עניין של שימור, אלא הטלת אחריות והעברת שרביט ההנהגה.
אין הרבה שראויים ויכולים לקחת את מכבי חיפה להצלחות השנים האחרונות. אבו פאני יכול, עם סרט על היד, חוזה מותאם ואולי להראות לו במראה שהחלומות התגשמו, אך יש עוד כמה להגשים. ולא משנה מי יפריע בדרך, זה יכול להיות הארי קיין בליגת האלופות או שאפי סולימנוב בליגת העל.
הכותב הינו פרשן ברדיו חיפה
בכר. יכול לתת לו את המפתחות (אלן שיבר)