מאור מליקסון הוא טיפוס מיוחד ושונה בנוף הכדורגל שלנו. הקשר הנפלא שזכה בשלוש אליפויות עם הפועל באר שבע, הפך לאחד הסמלים של המועדון האדום, משמש ביום כעוזר המאמם של אליניב ברדה, ולאחרונה הוציא ספר פרי עטו, שזוכה לשבחים רבים. השבוע, באירוע ההשקה של "דרדלה לחיבורים: הצד האחר של הכדורגל", ערך ראיון מיוחד עם 'ערוץ הספורט'.
איך זה לראות את הספר שלך בפעם הראשונה בחנות ספרים?
"מרגש, מפתיע, מאוד משמח. התגובות מדהימות, בחלומות הכי ורודים שלי לא חשבתי שאקבל כאלו תגובות. צעירים, מבוגרים, חבר'ה מהכדורגל, גברים, נשים. אני חושב שחיברתי אותם לעולם של הכדורגל, הכנסתי אותם מאחורי הקלעים. הכנסתי אותם למה שקורה בחדר ההלבשה".
זה משהו טבעי לך ההומור? זה איזה מנגנון הגנה?
"קשה לי להיות נורא רציני, הפעמים היחידות שאני רציני זה במקומות כאלו, אני קצת נובך מהמצלמות. אבל כן, אני כל הזמן אוהב לצחוק, להנות, להסתלבט על אנשים, מסתלבטים גם עלי, חיים פעם אחת".
"כתבתי על זה לא מעט בספר שמההתחלה נחשבתי לכישרון גדול. לא היה לי מוסר עבודה, לא הייתי חזק בראש, דברים הגיעו לי בקלות וחשבתי שככה זה יהיה כל הקריירה. ופתאום בגיל 23 אתה מוצא את עצמך בליגה השנייה".
מאור מספר על הרגע ששינה את מסלול הקריירה: "הגעתי להפועל ב"ש עם התמיכה של האוהדים, וגם הייתה נקודה שם שאמרתי לעצמי, 'מאור, זה עכשיו או לעולם לא'. בגיל 23-24 מצאתי את עצמי בליגה השנייה, או שאני לוקח את עצמי בידיים, או שעוד כמה שנים אמצא מקצוע אחר. החלטתי שאני עושה הכל כדי לממש את הפוטנציאל, ובעזרת אוהדי הפועל ב"ש והתמיכה שקיבלתי, הצלחתי להגיע לאחלה מקומות".
כמה פעמים חשבת לפרוש לפני שפרשת?
"היו כמה פעמים. הייתה תקופה במכבי חיפה, שהרופא אמר לי "יש סיכוי שלא תחזור לשחק כדורגל". כשחזרתי באמת מאוד כאב לי, שנתיים בערך כאב לי. כל נגיעה בכדור גמרה אותי ששקלתי גם לפרוש. ירדתי ליגה עם הפועל כפר סבא, לא היו לי כל כך הצעות, אמרתי "אולי אני אפרוש", אבל האהבה לכדורגל בסוף החזיקה אותי. לשמחתי כן".
בוא נדבר על הפועל כפר סבא. היה משהו לא חוקי, לא הגיוני בעונה הזאת?
"אני אגיד לך את האמת, כולם אומרים את זה, אני שיחקתי במועדון, לא הרגשתי את זה. היינו קבוצה מדהימה, כשהגענו היינו מקום רביעי בינואר, הצלחנו לרדת ליגה. ניצחנו רק פעם אחת עד סוף העונה. אבל היו משחקים שהיינו מאוד טובים, כדור פוגע בקורה, מחמיצים פנדל, טיפה חוסר מזל בהגנה - לא דברים יוצאי דופן, אני לא הרגשתי שום דבר שקשור למכירת משחקים ודברים כאלו".
על תהליך כתיבת הספר: היה לי נורא קל, להוציא את עצמי בכתיבה, אתה רואה עכשיו, אני טיפה מובך, טיפה לחוץ, פוליטיקלי קורקט כזה, אבל כשכתבתי לבד בלילה, במרתף, אתה יכול לכתוב מה שבא לך. אוהדים מודיעים לי: 'אנחנו לא נקלל יותר במגרש' או 'אני מבין יותר את השחקן', 'אנחנו יודעים מה עובר עליכם'. הם חשבו שרק להם קשה אחרי הפסד, אני מסביר להם 'אנחנו גמורים, אנחנו מרוסקים אחרי הפסד'. בתקופה לא טובה, אנחנו בוכים בלילות".
החיים אחרי הכדורגל: "עכשיו אני קצת יותר משלוש שנים מהפרישה, אני קצת פחות מתגעגע, אבל בשנתיים הראשונות הייתי גמור, כל אימון רואה אותם משחקים ורק מנסה להיכנס לאימון לשחק איתם, הולך לשחק בוותיקים. היה לי מאוד קשה לראות משחקים כי הרגיש לי שאני עוד יכול לשחק, זה מאוד קשה. אני מגיל 6 משחק כדורגל, זה פסיכי, זה קשה".
העבודה בצוות המקצועי: עכשיו אני בצוות, אני עוזר לאליניב. אני מאוד אוהב את אליניב, אנחנו חברים מאוד טובים, מה שהוא צריך ממני הוא יקבל תמיד. נורא כיף לי במועדון, נורא כיף לי בעבודה שלי, נורא אוהב את המועדון שלי. יש לי מה לתרום, אבל זה לא אומר שאני צריך להיות מאמן ראשי. להגיד לך שהחלום שלי להיות עוזר מאמן? גם לא. אני אוהב להיות בכדורגל. נורא כיף לי, אבל בגיל 38 אני לא יכול להגיד לך שאני יודע איפה אני אהיה עוד 5 שנים".
מליקסון היה מזוהה במהלך הקריירה שלו גם עם בית"ר ירושלים, עליה הוא מספר: הייתה תקופה מדהימה בבית"ר, זה הסתיים לא טוב אבל הייתה תקופה מדהימה.שנה ראשונה הייתה מדהימה, שנה שניה הייתה טובה, שנה שלישית כבר התחלתי להבין איפה אני ומה איתי, ירד קצת הלחץ. שנה רביעית התחילה מדהים, עמדתי לחתום על חוזה חדש... לא הרבה יודעים , בעונה האחרונה שלי בבית"ר, חוזה נורא גבוה כשגאידמק הגיע ואז היה איזה פיצוץ קטן עם האוהדים, מאוכזבים מני, חושבים שדרשתי איזה סכום כסף, או עומד לעזוב לחו"ל, דברים כאלה, והיה איזה פיצוץ.
הייתי ילד, בן 21, ולא ידעתי איך לאכול את זה, ובחצי השני של העונה האחרונה הייתי קטסטרופה, והחליטו לשחרר אותי. בסוף אותה עונה אני מסיים חוזה, בית"ר אומרים לי "בוא נציע לך כמה גרושים כדי להגיד שהציעו לך, שהאוהדים לא יכעסו. הציעו לי שמינית ממה שנתנו לשחקנים אחרים, רק כדי שאני אגיד להם "לא", והם אמרו שמאור לא רוצה להישאר, אבל זה לא נכון. ועד עכשיו צורם לי איך עזבתי את בית"ר ירושלים, כי זה היה צריך להיעשות בצורה יותר טובה, ודרך אגב גם מאוד רציתי להישאר אז. נורא אהבתי את המקום, נורא אהבתי את האוהדים. נורא רציתי להישאר בבית"ר, חבל שזה לא קרה".
את הפריצה הגדולה שלו עשה מאור בוויסלה קראקוב הפולנית, והוא מספר: "כשהגעתי לויסלה קרקוב, זאת לא קבוצה ששיחקתי איתה בפיפא, ידעתי שזו עיר יפה, שיש מנהל מקצועי הולנדי, מאמן הולנדי ושהם רוצים לקחת אליפות, וזה כל מה שידעתי. אבא שלי אמר לי, 'מאור, חיים פעם אחת', אך פעם לא תדע לאן תוכל להגיע אם לא תנסה".
"אני כל כך שמח שעשיתי את זה מבחינת החוויה, אבל אני גם תמיד אומר שהייתי בכושר הכי טוב שלי, גיל 27-28 , הכי טוב שלי, ממש בהפרש, ואני קצת מצטער שזה לא היה בהפועל באר שבע, כי אני חזרתי בגיל 31-32 והשוו אותי לשחקנים אחרים, גם בבאר שבע וגם בליגה שהם בני 27-26, אבל הלו, אני כבר בן 32. לא ראיתם אותי בגיל 27 כי הייתי בחו"ל".
למאור מליקסון יש אוסף חולצות כדורגל, המיוחדת מכולן, של ליאו מסי, ויש סביבה סיפור מעניין: "החולצה הכי אהובה? הסיפור הכי טוב? החלפתי עם ילד בשם מסי, עוד אין את השם שלו. היה משחק השלום ב-2005 , הייתי בבית"ר ירושלים וביקשתי ממנו את החולצה והוא הסכים, אז גנב יקר, אם אתה כבר פה, אז זאת בלי השם, תשאיר לי..."
"יש לי טביעת עין...האמת שאני אוהד בארסה הרבה שנים, אני ידעתי, אני מהיחידים שידע מי הוא אז. הוא ישב על הספסל, ביקשתי ממנו במחצית את החולצה, ובסוף הוא היה עצבני, לא מסרו לו, לא הלך לו, אבל עדיין, הגעתי אליו והחלפנו חולצה, ואף אחד לא ידע, גם אני לא ידעתי, שזה יגיע למימדים כאלו".
העבודה בתור עוזר מאמן בבאר שבע: "אני נורא אוהב את אליניב ברדה, מאוד מחזיק ממנו וגם חושב שהוא בן אדם אמיץ. כי אליניב ברדה אולי גדול השחקנים של הפועל באר שבע, מאמן עכשיו את הקבוצה, ואנחנו יודעים איך הדברים האלה נגמרים. גם אמרתי לו את זה. טפו טפו טפו שרק ימשיך טוב, ושלא ייגמר לעולם".