נידף ברוח: אייטור קראנקה הלך נגד האתוס של מכבי תל אביב

1. מכבי ת"א. תופעת חולצות ה"רטרו" היא עניין שנוי במחלוקת. יש הטוענים שמדובר באירוע טוב וחיובי, יש כאלה שיכולים לטעון שמדובר בהסחת דעת לא חשובה. אבל בצורה שבה אני מפרש את מגמת ה"רטרו" (שאנחנו רואים יותר ויותר בשנים האחרונות), היא נועדה להמחיש שקבוצת כדורגל תמיד נמצאת על איזשהו רצף היסטורי. שיש קו מחבר, בלתי נראה, בין העבר להווה ולעתיד. אפשר גם לקרוא לזה "DNA של מועדון", אם ממש רוצים (ואני לא מת על הביטוי הזה).

אבל למרבה האירוניה, דווקא הערב שבו מכבי ת"א ערכה מחווה לאחת הקבוצות הגדולות שלה - האלופה של עונת 1978/79, היה ערב שבו היא סטתה מהדרך של המועדון. אם יש אתוס שנקרא "מכביזם", שהקבוצה ההיא מהסבנטיז התיימרה לייצג - זה ניצחון בכל מחיר. שאיפה מתמדת וחסרת פשרות להישגיות, לרצון "לדרוס", לעשות הכל למען השורה התחתונה. והאתוס הזה עמד בסתירה לרגע אחד ששינה את המשחק אמש.

זה היה השלב שבו המאמן אייטור קראנקה ביצע חילוף כפול, הוציא את פארפה גויאגון וגבי קניקובסקי - והכניס במקומם את דור פרץ ודן גלזר. בצורה גסה, המשמעות של החילוף היא - שני שחקנים יוצרים והתקפיים יוצאים, שני שחקנים הגנתיים ואחוריים נכנסים במקומם. חילוף שמשמעותו אחת: רצון "לסגור את המשחק", כשעל השעון לא תקתקו אפילו 60 דקות. להסתפק ב-0:1 קטן. זה היה הרגע ששינה את הדינמיקה, ובעצם הפך את המשחק לטובת הפועל ירושלים.

השילוב בין שריקות הבוז והפנדל שנשרק כמעט מיד לאחר החילוף - הכניס את מכבי ת"א, דווקא בבית שלה, לסחרור. הוא הוציא אותה מהאיזון ממצב שבו היא היתה רק כמה דקות (קבוצה שמשייטת לעוד ניצחון ביתי), והפך אותה לקבוצה לחוצה. הפועל ירושלים עשתה את שלה, והשתלטה על המשחק, מה שהשאיר את מכבי ת"א לדקות אחרונות רוויות לחץ - עם קהל שבעיקר מתעסק (בצדק או שלא) במחאות כלפי המנהל המקצועי.

בסופו של דבר, דווקא החשש של קראנקה מהפסד - גרם להפסד להתקרב עוד יותר. ומעל הכל, זה עמד בניגוד ובסתירה מובהקת לרוח של המועדון שבו הוא משחק. מכבי ת"א, בבית שלה, מול יריבה נחותה - לא אמורה לחשוש ממהפך. היא אמורה לעשות את המיטב כדי להגדיל את הפער ולהבטיח ניצחון. העונה הזו חומקת מהידיים של מכבי ת"א, דווקא כאשר הקטר שמוביל את הליגה - מכבי חיפה - נראה חלש ומדמם לא מעט נקודות בעצמו. לא ברור אם אייטור קראנקה ימשיך בעונה הבאה, אבל כן ברור ששעון החול שלו התהפך - בגלל חילוף אחד בבלומפילד.

2. הפועל ב"ש. לכל קבוצה שמתקרבת למאני טיים יש צורך בגורם אחד שיוכל לעשות את ההבדל. לפרוץ קדימה ולאפשר לקבוצה מומנטום חזק ברגעי ההכרעה של העונה. מכבי חיפה, למשל, קיוותה לקבל את זה מדיא סבע (ועוד נראה האם היא הצליחה במשימה הזאת). הפועל באר שבע, כך נראה, מקבלת אקס פקטור משלה - מתוך הסגל. וקוראים לו תומר חמד.

ההחתמה של חמד היתה, בעיניי לפחות, אחד האירועים המסקרנים של הקיץ שעבר. מהלך שהגיע די במפתיע, מתחת לרדאר, ויכול היה פוטנציאלית להעלות את ב"ש מדרגה. אבל למרות שהעונה הזו של חמד התחילה טוב (כולל משחק טוב ב"אלוף האלופים" ושער חשוב באירופה נגד קראיובה), דברים הסתבכו - בעיקר מחוץ למגרש. ודווקא לפני הרגעים המכריעים של העונה, נראה שחמד חוזר לעניינים. בשבוע שעבר, הוא בישל נגד מכבי בני ריינה. אמש הוא כבש נגד חדרה. בשני המשחקים הוא פתח בהרכב, ובעיקר היה נוכח מאוד.

ברור שתומר חמד הוא לא אותו חלוץ שדהר עם מכבי חיפה לאליפות לפני 12 שנה. כמאמר השיר, בהחלט רואים עליו את השנים. ובכל זאת, גם בגיל 35, חמד מסוגל לספק את מה שבאר שבע חיפשה כל הזמן ולא ממש היה לה - חלוץ מרכזי אמיתי. היה לה ניסיון כזה עם אסטריט סלמאני (שבדיעבד לא הצליח בלשון המעטה), בשלבים מסוימים היא ניסתה גם את יוג'ין אנסה או רותם חטואל, אבל הם קרובים יותר לאגף מאשר לאמצע. חמד הוא בהחלט "9 קלאסי", כזה שיוכל לספק לבאר שבע את הפינישים הרצויים - שאולי היו חסרים לה במשחקים נגד מכבי חיפה במהלך העונה הסדירה (וממש במשחק האחרון בסמי עופר).

באר שבע מגיעה לפלייאוף העליון כשהיא במאבק. היא אמנם בעמדת נחיתות מסוימת (ניצחון של מכבי חיפה בדרבי יפתח פער של ארבע נקודות לטובת הירוקים), אבל היא שם. כמו שהיתה בעונה שעברה, היא כוח שאי אפשר להתעלם ממנו בצמרת - והיא אורבת לכל טעות של המוליכה, בכדי לעשות משהו שאפילו היא לא חלמה שיקרה. וכשרואים את הפגיעות של מכבי חיפה, אי אפשר לפסול אף תסריט מראש.

3. הזרים. מכבי בני ריינה חזרה למאבק ההישרדות, בגדול. אחרי שלא ניצחה בערך מאז שפפה ריינה היה שחקן הרכב בליברפול, היא גברה 2:3 על סקציה נס ציונה - ויחד עם אובדן הנקודות הביתי של קריית שמונה, היא בשוויון נקודות עם הקבוצה של דראפיץ' - שמונה סיבובים לסיום העונה בתחתית. מדהים לגמרי איך קבוצה שרק לפני כמה שבועות נראתה מובסת לגמרי (כולל פרשה לא סימפטית עם הבעלים), חוזרת לחיים ברגע אחד.

אבל כמו שכתבה פעם לאה גולדברג, לא היה בינינו אלא קוסטה. מארק קוסטה. החלוץ ההונגרי שהגיע בינואר היה ליבו של הניצחון החשוב הזה עבור ריינה, ולדעתי הוא גם שפך אור על תופעה רחבה יותר - והיא ההשפעה של איכות הזרים על המגמות בכדורגל שלנו. כמעט כמו המשקפיים של דמותו של רז זהבי ב"בובה של לילה": בלי קוסטה - ריינה היא קבוצה שסופרת את ימיה לקראת חזרה לליגה הלאומית. עם קוסטה - היא כבר נושפת בעורף של קריית שמונה (אולי אפילו של הפועל ת"א).

וזה לא רק ריינה. פגיעה מוצלחת בזרים היא כמעט תמיד ההבדל בין אפרוריות של מקומות 8-10 לבין פלייאוף עליון, ואולי למעלה מכך. הפועל ירושלים של העונה שעברה היתה קבוצת תחתית שכמעט ולא ניצחה, ושרדה רק בגלל רצף בלתי צפוי ממש על הבאזר של העונה. הפועל ירושלים של העונה היא קבוצה שמבטיחה לעצמה פלייאוף עליון. זיו אריה הוא אותו זיו אריה, התקציב הוא (כמעט) אותו תקציב, השוק הישראלי אותו דבר - ההבדל בסוף נעוץ בג'ורדן בוטאקה אחד שהגיע בקיץ (וגם וויליאם טוגי עם כמה שערים חשובים), שעשו את המהפך.

גם בית"ר ירושלים היא, בסוף, סיפור של זרים - אברמוב ואבוקסיס פגעו עם שלושה שחקני חיזוק מוצלחים: טרזיי תומא, דנילו אספרייה ויון ניקולסקו (מיגל סילבה מסתמן, בזהירות המתבקשת, כעוד בינגו - אבל עוד לא נשים אותו שם). הנה לכם ההבדל בין בית"ר 2022, שחיה על בלימה והתפללה לחסדי שמיים, לבין הקבוצה של 2023 שמנצחת וממלאת את היציעים (גם אם היא לא תגיע לפלייאוף העליון, כפי שקיוותה).

זו המציאות של הכדורגל הישראלי - בסופו של דבר, העונה כולה לפעמים קמה ונופלת על החלטה אחת טובה. והיא, מצידה, צובעת את כל היתר בוורוד - או בשחור. אקראיות היא, במקרה הזה, שם המשחק.

המנצח: זיו אריה. בואו נגיד את האמת - זו לא היתה עונה ממש טובה של הפועל ירושלים. היא אמנם פתחה את העונה נהדר, אפילו מעל לכל הציפיות, אבל בבטן של העונה - ובעיקר מאז החזרה מפגרת המונדיאל - היא כמעט ולא ניצחה, ולרוב גם נראתה חלש. אבל כמו בעונה שעברה, היא מצליחה לעשות את המיטב ממה שיש לה. והקרדיט בנושא הזה מגיע למאמן שלה, שהצליח להשאיר את הקבוצה בתמונה גם בתקופות לא טובות, וניצחון אחד גדול כמו אתמול בבלומפילד - מספיק לו כדי להביא את הפועל ירושלים להישג הכי גדול שלה במילניום הנוכחי, ואולי אפילו אי פעם. הליגה שלנו לא משופעת במאמנים מוצלחים באמת; ברק בכר כמובן נמצא בפסגה, אחריו אליניב ברדה ורן בן שמעון הם שמות טובים ומוכחים. זיו אריה קנה לעצמו מקום טוב ברשימה הזו. בזכות מלאה.

המפסידה: הפועל חדרה. כמו הסטיקר שהפיצו מתנגדיו של נתניהו (כקונטרה לסיסמא "נתניהו טוב ליהודים") - נו, חדרה, טוב לכם? כשאסף נמני פוטר מהפועל חדרה, היא היתה במקום השביעי בטבלה - 21 נקודות מתוך 57 אפשריות. 36 אחוזי הצלחה. מאז עברו שישה מחזורים, שבהם הפועל חדרה (עם המאמן החדש מנחם קורצקי) עשתה 5 נקודות מתוך 18 אפשריות - 27 אחוזי הצלחה. מהמקום השביעי ה"מאכזב" לכאורה, היא ירדה למקום העשירי, והיא רחוקה רק חמש נקודות מהקו האדום. במלים אחרות, שוב קיבלנו הוכחה שהחלפת המאמנים הסדרתית שנהוגה במחוזותינו לא רק מבזה את המאמנים (ואת ההנהלות), אלא אפילו לא ממש מועילה מקצועית. למעט אפקט קצר ימים (ע"ע הניצחון על בית"ר ירושלים), בסוף החומר של הקבוצה הוא שקובע. ולפעמים, דווקא אמונה באישיות על הקווים שתצמח לגדולה - עובדת הרבה יותר מאשר כניעה לפופוליזם, גם אם הוא מוקלט היטב ושר יפה בחרוזים.

המספר החזק: 0. אחרי 25 מחזורי ליגה ו-13 משחקים במגרש בגליל, עירוני קריית שמונה היא הקבוצה היחידה בליגה שאין לה ניצחון ביתי. וזה כולל קבוצות שאפילו לא מארחות בעיר שלהן - כמו הפועל חדרה (נתניה), בני ריינה (נוף הגליל) וסקציה נס ציונה (פ"ת). סלובודאן דראפיץ' יכול היה לצאת מעודד, איכשהו, מהיכולת של הקבוצה שלו מול נתניה - ומהחזרה מפיגור. אבל דווקא התוצאה הסופית, והעובדה שק"ש לא מצליחה לצבור נקודות במגרש שלה, עומדת בעוכריה. אם המגמה הזו לא תשתנה בפלייאוף, יהיה לה קשר להישאר בליגה.

השם החם: גיא בדש. בסופו של דבר, הוא ה"גו טו גאי" ההתקפי של הפועל ירושלים - עם כל הזרים שמסביב. בעונה שעברה, הוא הצליח להתעלות בפלייאוף ולהשאיר את הקבוצה שלו בליגה. העונה יש לו כבר תשעה שערים, והוא כובש במשחק שלישי ברציפות - שלושה משחקים שבהם הפועל ירושלים לא מפסידה (ניצחון על נס ציונה, תיקו על הפועל חדרה וניצחון על מכבי ת"א). בדש הוא האחראי המרכזי על ההתעוררות של הפועל ירושלים, ויחד עם המאמן שנתן בו אמון - ייכנס לספרי ההיסטוריה של המועדון, בעונה הטובה ביותר שלו מזה המון שנים.

אל תשכחו את: לירן רוטמן. כי זה היה שבוע מעולה לווינגר הזה של מכבי נתניה, שממשיך להוכיח את עצמו. היה לו שער חשוב ברבע הגמר נגד מכבי חיפה, והתצוגה שלו היום מול ק"ש (למרות אובדן הנקודות הדי מאכזב של נתניה) הראתה מה הוא מסוגל לעשות. במשך הרבה שנים, דובר רבות על הפוטנציאל שיש לרוטמן - אבל לא ממש ראו את זה ממנו בבית"ר ירושלים. נתניה, כמו בהרבה מקרים אחרים (פארפה גויאגון, דן גלזר ועלי מוחמד הן דוגמאות מצוינות) היא מקום שמסוגל לתת לשחקנים את האוויר ואת הסביבה התומכת כדי לפרוח. רוטמן נמצא בעונת שיא שלו, והוא יהיה שחקן שכל הגדולות יצטרכו להיזהר ממנו עוד מעט - כאשר ייפגשו עם היהלומים בפלייאוף העליון.